יום שני, כב'
אדר א', שנת
התשס"ג
ליצירה, בשי"ד
לשטרות
עלון מס'.
גבורתו של
הרמב"ם
כל
מקום שאתה
מוצא גדולתו
של אדם, שם אתה
מוצא מצד
אחד- אהבה
והערצה, כבוד
ותהילה. ואילו מהצד
האחר- איבה
ותחרות, צרות-עין
ושנאה.
אולם
הרמב"ם הנבון
והעניו לא היה
מתפעל ביותר
לא מזה ולא מזה.
לא מאהבתם
והערצתם של
אוהבים ולא
מאיבתם
וקנאתם של
אויבים- כי
מישרים היתה
דרכו ונתיבתו
קו ישר,
ותהילות
תהלות לא
קלקלו את
השורה שלו.
בענוונותו
הרבה הכיר
הרמב"ם את
עצמותו, צדקת
פעולותיו וחן
ערך יצירותיו.
ובעשותו מה
שלפי דעתו היה
מחויב לעשות,
לא שם לב ולא
היה חושש למה
שיאמרו שאר
הבריות.
וכך
כתב הרמב"ם:
1.
"ואם
ישים האדם אל
לבו לרגוז
ולהצטער מכל
מי שסכל אמתות
מסויימת, או
התעקש נגד דבר
נכון, או הזיד
ללכת אחרי
שאיפה
מסויימת, הרי
יהיה בלי ספק
כל ימיו
מכאובים וכעס
ענינו, ואין זה
מן הראוי." (אגרות
הרמב"ם, תשובה
ד, עמ' קכז).
2.
"ואין
אני דואג
לנצחון עצמי,
כי כבודי
העצמי ומדתי
לדעתי הוא: להתעלם
מן הסכלים, לא
לנצח אותם
במלים" (אגרות
הרמב"ם, תשובה
ז, עמ' קכח).
3.
"כללו
של דבר אני
הגבר אשר אם
נסגר סביבו
הדבר וצר לו
המעבר ולא
אמצא עצה ללמד
אמת שהוכח אלא
על ידי כך
שיתאים
למעולה אחד
ולא יתאים
לעשרת אלפים
סכלים, הריני
מעדיף לגינוי
אותם ההמון
המרובים,
ואטפל בהצלת
אותו הנעלה
היחיד ממה
שנלכד בו
ואורהו
במבוכתו עד
שיגיע לשלמות
וירוח לו " (מו"נ סוף
צוואת הרמב"ם,
עמ' יג).
לא
פעם ולא פעמים,
פסק הרמב"ם
כנגד רוב
גדולי התורה
ואף כולם
(ראה
פרוש הרמב"ם
לאבות, על
המשנה פ"ד מ"ז,
"ר' צדוק אומר,
לא תעשם עטרה
להתגדל בהם.
ולא קורדום
לחפור בהם", עמ'
רפח)
.
כך
היא דרכו של
רבנו שאין
כמות החולקים
וכבודם
ומעמדם מעיד
על אמיתותם,
אלה רק תוכן
דבריהם.
וכך
כתב הרמב"ם:
1.
"לפי
שכל דבר שהוכח-
לא תוסיף
אמתתו ולא
יתחזק הנכון
שבו בהסכמת
כל העולם
עליו, ולא תגרע
אמתתו ולא
יחלש הנכון
שבו אם יחלקו
כל אנשי הארץ
עליו" (מו"נ,
ח"ב פט"ו עמ'
קצו, וראה הערת
הגר"י קאפח 15.
ראה גם אגרות
הרמב"ם עמ' פה
והער' 68. שם עמ' צ
הער' 20. שם עמ' פט
והער' 9).
2.
"אלא
הם ענינים
מלוקטים
מדברי חכמים
במדרשות
ובתלמוד
וזולתו
מחבוריהם, וגם
מדברי
הפילוסופים
הראשונים
והאחרונים,
ומחבורי הרבה
בני אדם, וקבל
האמת ממי
שאמרו." (הקדמה
למסכת אבות, עמ'
רמז).
3.
"אבל
קביעתו דברי
יחיד ורבים,
לפי שפעמים
תהיה ההלכה כיחיד,
ורצה ללמדך
שאם היתה סברא
נכונה וברורה
שומעים אפילו
ליחיד ואע"פ
שרבים חולקים
עליו" (הקדמה
לפירוש המשנה
זרעים, עמ' יג.
וראה גם מו"נ
ח"א פנ"ז עמ' פט
הער' 1.).
4.
"כללו
של דבר אל תביט
במקומות אלה
לדברי מי שאמר"
(מו"נ ח"ב
פ"ל עמ' רלג,
וראה הער' הגר"י
קאפח 21).
5.
"ומאחר
שכל אלו
הדברים
בראיות
ברורות הם
שאין בהם דופי,
ואי אפשר לאדם
להרהר אחריהם,
ואין חוששין
למחבר בין
שחברו אותם
נביאים בין
שחברו אותם
גוים. שכל
דבר שנתגלה
טעמו ונודעה
אמתתו בראיות
שאין בהן דופי,
אין סומכין על
זה האיש שאמרו
או שלמדו, אלא
על הראיה
שנתגלתה
והטעם שנודע"
(במשנה
תורה, הלכות
קידוש החודש,
סוף פרק יז).
6.
"ומחובת
הרוצה לשפוט
בצדק שלא יהא
שונא את
החולקים עליו,
אלא יהא נוח
כנה, וינהג בו
כמו שנוהג
בעצמו אמתת
ההוכחות" (מו"נ
ח"ב פט"ו, עמ'
קצז).
7.
"כי
כך היא דעת רוב
"יחידי
הסגולה"
בזמננו זה,
שאין אמתת
הדבר נבחנת
בענינו אלא
בהתאמתו
לדברי מי שקדם,
בלי לבחון את
הדבר הקודם,
וכל שכן ההמון"
(ספר
המצוות, הקדמה,
עמ' ו).
8.
"אבל
המצוים לכל
הגאונים הרי
הם נבדלים כפי
הבדל בינתם,
והאיש הנבון
הבקיא בתלמוד
יכול להכיר
תכונת כל גאון
וגאון מדבריו
ופירושיו" (הקדמה
לפירוש המשנה
זרעים, עמ' כה).
9.
ההגיון
מחייב להשיב
לטועה בהתאם
לענין, בלי
להתחשב
בחוצפתו
וגסותו, "ולפיכך
ישר בעיני
להשמיעך
דבריו כלשונו,
כי ספור דברי
הכפירה אינה
כפירה, ואשיב
עליו, לא כמי
שמשיב על מי
שנטפל לדבר
חמור זה, לפי
שאין משה עליו
השלום אצלו
כפי שהוא
אצלינו אנו
מקהלות תופסי
התורה... כי כך
הוא קו הצדק
מבחינה
עיונית" (אגרות
הרמב"ם, נספח ב'
עמ' קנה. וראה
שם עמ' קעב
סיכום דבריו
של הרמב"ם ע"י
הגר"י קאפח ב"תוכן
ענינים").
10.
"ואני
יודע כי מחלת
הכל מחלה אחת
כללית, והיא
שכל מי שמצא
בדברי בכללים
או בפרטים דבר
שהוא נגד דברי
אחד הגאונים
או המפרשים
עולה על ליבו
שאני טעיתי" (שו"ת
הרמב"ם,
מהדורת בלאו ח"ג
עמ' 144).
11.
"ואתה
בני-חי ה'-יודע
כמה מכבד אני
גדולי חכמי
ישראל, כאשר
אני יודע ערך
מעלתם מתוך
דבריהם" (אגרות
הרמב"ם, תשובה
לתלמידו ר"י
בן יהודה,
תשובה ח' עמ'
קכח וראה שם
הער' הגר"י
קאפח 46).
12.
"לפי
שאין הענינים
מוסיפים
אמתות בכפילת
המלים, ולא
תגרע אמתותן
אם לא נכפלו" (אגרות
הרמב"ם עמ' פה
והער' 68. ראה שם
עמ' צ הער' 20. שם עמ'
פט והער' 9).
13.
"שאין
מטרתינו
להגדיל כמות
הספרים, ולא
לאבד הזמן במה
שאינו מביא
לידי תועלת" (אגרות
הרמב"ם עמ' פט
והער' 9).
לא
פעם הרמב"ם
פגע לשם האמת
והחקירה
העיונית
הנכונה
ברגשות בני
אמונות אחרות,
ובתוכם גם
ברגשות בני דת
מחמד שבקרבם
ישב, ולא
חשש לחייו.
והרי
לך כמה
דוגמאות:
1.
ראה
משנה תורה,
תשובה פ"ח
ה"(ו)[ט] ששם כתב :"שמה
תקל בעיניך
טובה זו, ותדמה
שאין שכר
המצות והויית
האדם שלם
בדרכי האמת
אלא להיות
אוכל ושותה
מאכלות
אסורות, ובועל
צורות נאות,
ולובש בגדי שש
ורקמה, ושוכן
באוהלי שן,
ומשתמש בכלי
כסף וזהב
ודברים
הדומים לאלו,
כמו שמדמים
אלו הערביים
הטפשים
האוילים
השטופים בזמה".
2.
במו"נ
ח"א פרקים
עא-עו,
שבהם הוא דן על
שיטת המדברים,
שיטת ה"כלאם"-
התיאולוגיה
המוסלמית
האורתודוכסית,
היא תורת כת
האשעריה
שהמלך צלח-אל-דין
עצמו נמנה
עליה. המלך צלח-אל-דין
היה אדוק
וחסיד וקנאי
של שיטת הכת
הזאת, ולפיכך
הרמב"ם מזהיר
את תלמידו ר"י
יהודה אבן
עקנין באותה
אגרת (מו"נ),
להיות זהיר
מאד בחוברת
שלא להשאילו
ולא ליתן אותן
בידים לא
אמונות, פן
יקרנו אסון.
ואלה דבריו שם
באגרת הנ"ל:"
ולכן השמר בה
ואל תאבדנה
כדי שלא
יגיעני נזק מן
הגוים, ורשעי
ישראל רבים" (אגרות
הרמב"ם, עמ' קלג
שאלה כ. ראה
דברי הרב
מרדכי דב
רבינוביץ, "אגרות
הרמב"ם", הוצ'
רמב"ם לעם, עמ'
רפה).
3.
ראה
ב"אגרת תימן"
ששם מכפיש
ומגנה את
מוחמד "המשוגע"
(שם
עמ' כב הער' 36) שחיבר את דת
האיסלם כפי
תאוותיו
וסתיותיו.
ראה
גם מו"נ (ח"ב פל"ז עמ'
רמט) שכתב:
"...וטבע
דבר זה מחייב
למי שהגיע לו
כמות עודפת זו
מן השפע [הידע],
שיקרא לבני
אדם בהכרח,
יקבלו ממנו או
לא יקבלו, ואפילו
ינזק בגופו... [כמו
שנאמר] "והיה
בלבי כאש
בוערת, עצור
בעצמותי,
ונלאיתי כלכל,
ולא אוכל" (ירמיה כ ח-ט)".