·          היש לייחד חלקת קבורה לרבנים? (מתוך מאמר "הליכות עולם", כתבים, חלק ב', ע"מ 923-924)

עוד אעיר על דבר אחד בענייני קבורה, לפי שכבר שאלוני כמה תלמידי חכמים מבני תימן. לפנים היה מנהג בכמה מקומות, שייחדו לכל משפחה חלקת קבורה משפחתית (ר' כתובות פד, א), וכל בני המשפחה נקברו באותה חלקה ללא יוצא מן הכלל, כי לא שמענו אחרת, ואין שום עקבות בדברי חז"ל שבחלקות המשפחתיות הבחינו בין צדיק ללא -צדיק, ובוודאי לא הבחינו בין חכם לפשוט, כל שכן בין נושא תואר רב לשאינו נושא תואר זה. וכך היה הדבר בתימן: לא הקפידו כלל לקבור דווקא איש על-יד אישתו או אישה על -יד בעלה, בן על-יד אביו ואב על-יד בנו, כי הדברים הללו לא היו מקובלים עליהם, ולא עלו על לב איש. אף לא ייחדו קברות לצדיקים, ואחרים חלילה ללא-צדיקים, כי על כולם נאמר "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, לא). כל שכן שלא הבדילו בין רב ללא-רב, כפי שנוהגים במקצת עדות כאן, לייחד "חלקת רבנים", כאילו כל הרבנים צדיקים, וכל האחרים אינם צדיקים. וכבר אירע שבא רב מן השפלה בתמיהה לוועד העדה התימנית בירושלים, על שאין לנו "חלקת רבנים", ושזה, לפי דמיונו, נגד המשנה (סנהדרין מו,א), ובגמרא שם "לפי שאין קוברין צדיק אצל רשע". והנה גם כאשר נניח לו לפי דעתו, הרי לא כל מתכנה "רב" בכלל צדיק הוא, ואפילו צדיק באמת לפי ראות עיננו עם רשע לפי ראות עיננו- לא נמנעו בתימן מלקברם זה ליד זה, כי אותה השמועה שבסנהדרין לא פסקה הרמב"ם, וכפי שהטעים את הדבר החתם סופר (יו"ד סוף סי' שמא). ואל אאריך כאן בניתוח צדקות ורשעות, חכמה ולא חכמה, רב ולא רב, כדי לא לפגוע במתחזים.

 

        ·          יעלוזו חסידים בכבוד- על הרב שלום קלזאן זצ"ל- תשמ"ב (מתוך כתבים, חלק ב', עמ' 1054-1056)

בפרשת השבוע כתוב "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי" (בראשית כה, ז). לשון הפסוק "חיי"… "אשר חי" תמוה: וכי אפשר למנות שנותיו של אדם אשר איננו חי? השמוש בלשון זו חד פעמי בכל המקרא. אף הפסוק הכתוב באדם הראשון- "ויהיו כל ימי אדם אשר חי" אינו דומה לפסוק הנדון, כי שם לא נאמר "חיי" וכאן נאמר "חיי".

       מלשון מיוחדת זו למדו חכמים, שאף כי כל אדם חי את חייו שלו, אין ניתן לומר לגבי כל אדם, שחייו חיים הם, חי בהם, ולא אותם. מה שאין כן לגבי האבות, הם חיו את חייהם, חייהם המיוחדים להם, חייהם המביאים להם את הקיום הנצחי, לפיכך על אברהם נכון לומר -חי בהם, שהרי כל חייו היו קודש ללמוד וללמד, לדאוג לשלמות הנפשית גם שלו וגם להשפיע על הבריות- לקרב אחרים לתורה, דבר שהוא כלול במצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", האהבה האמיתית להביא לידי כך שגם רעך יזכה לחיי נצח.

            אברהם עסק כל ימיו בהפצת האמונה בבורא, באל יחיד, הוא עשה זאת בעולם כולו,      תחילה במקום מושבו ואחר כך בחרן ובארץ כנען, כפי שנצטווה.

       משום כך נקראו ימי חייו "אשר חי", שהוא חי בהם, החיים האמיתיים, חיי הרוח, חיי הנפש.

       שלוש דרגות השפעה יש בבני אדם.

א.      יש היכולים להשפיע על בני אדם על ידי הטפה והסברה.

ב.      ויש אשר אישיותם כשלעצמה קורנת ומשפעת על סביבתם.

ג.        ויש אשר בקולם הם משפיעים על נפש השומעים, על ידי המילים של השיר, ועל ידי המנגינה שלו.

חז"ל דרשו על הפסוק ,כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט), ממה שחננך, אף בקול נאה. מובא במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א', כא): נבות היזרעאלי היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו ועל ידי כך היה מקרב בני אדם למצוות עליה לרגל. הרי שגם בהשפעת הקול הנעים אדם מקרב למצוות. עוד נאמר שם: פעם אחת לא עלה לירושלים והעלילו עליו אותה עלילה מפורסמת ונלקחה אדמתו מידו. ודרשו: "ולא ימוד איש את ארצך בעלותך ליראות" (שמות לד, כד) אבל כשלא עלה ליראות חמדו את ארצו, את כרמו.

            כידוע, רבנו המנוח, ר' שלום קלזאן ז"ל, בעל קול נעים היה. שר שירי תהילה ושבח לה' יתברך, שיר הודאה- שירי קודש ומחשבה, כפי מנהגותינו. ולא זו, אף זו, קירב אחרים לתורה, משך אחרים לשירה. השירה אצלו לא הייתה השמעת קול ערב בלבד, אלא שמשה בפיו כעין משכוכית לקרוא את הבריות אל תוכנו של השיר, כמאמר הכתוב: " יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם"  (תהילים קמט, ה) כאשר אדם לומד תורה הנקראת כבוד, שנאמר "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה), בשמחה ובעליזות, הוא זוכה לרנן על משכבו. כלומר, הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזוכה שיזכרוהו גם בעולם הזה. וכעין שדרשו חז"ל: "ר' יוחנן משום ר' שמעון ב יוחאי, כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות דף צז, א, ירושלמי שקלים ב, ה).

            תכונתו האופיינית של רבנו המנוח, הייתה משיכת בני אדם לדברים הנאמרים בשירה, לא רק ע"י השירה אלא על ידי תנועות ידיו. וזכור, כאשר שר, לא נחו ידיו מלנוע, כאלו כדי להמחיש את תוכן השיר עצמו. זו גדולתו וזו זכותו. 

            במניין מצוות התורה, יש שתיים שהן לכאורה חופפות וזהות:

א.      והלכת בדרכיו- מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום;

ב.      ואהבת לרעך כמוך. לכאורה, כפילות יש כאן. אולם על צד האמת אין הדבר כך.

המצווה הראשונה "והלכת בדרכיו" אין כוונתה רק להיטיב עם הזולת, אלא הדרישה עידון נפש האדם עצמו, כפי שמפרש הרמב"ם את מצוות "לא תקלל חרש": וכי מה איכפת לו לחרש כאשר מקללים אותו, הרי שום נזק לא יגיע לו. אם כן, לשם מה אזהרה זו? אלא התורה חסה על המקלל יותר מאשר על המתקלל, כדי למנוע ממנו גסות המידות, ולהביאו לעידון מידות.                               

מצוה זו באה למנוע מאתנו מדת הכעס והנקמה וכדומה, לעדן את מידותינו בכללן, לפתח בנו רגישות אנושית. על ידי כך יהיה אדם מיושב ודעתו צלולה לעסוק במושכלות.

המנוח ז"ל היה בעל מידות עדינות, דבורו בנחת, הליכותיו שלוות ושקטות, את עניניו הפרטיים השאיר לו לעצמו ולא שיתף אחרים בצערו. נהג בעדינות כלפי הכל, קיבל את הבריות בשמחה ובסבר פנים יפות. את עניניו שלו גנז בתוכו פנימה. אך במה שנוגע לאחרים קבל את כולם במאור פנים. זו היא מצות "והלכת בדרכיו" בהתגלמותה: מה הוא נקרא חנון וכו'.

ואלו המצווה השניה- "ואהבת לרעך", אין כוונתה רק בגשמיות, כפי משמעות המצווה "והלכת בדרכיו"- אלא למעלה מכך: מה שאתה רוצה לעצמך אף ברוחניות, דאג לחברך מתוך אהבה, למדהו תורה וקרבהו לעול מצוות, שעל ידי כך גם הוא יזכה לעולם הבא, כיון שבלעדי קיום תורה ומצוות- אין אדם זוכה לכלום.   

המנוח ז"ל בהרביצו תורה, בקביעתו עיתים לתורה, לא רק בבית הכנסת "תפארת ישראל" בירושלים, אלא אף בכיתות רגליו יום יום, גם בזמן שהיה חולה ואף בזמן שהיה חולה ואף במזג אויר קשה לישיבה ב"נחלת אחים", כדי ללמד בני אדם תורה, קיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ניתנה רק לישראל. כידוע (שבת דף לא, א)- כאשר בא גוי להלל לבקשו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", השיב לו הלל: "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". מובן, שהלל לא יכול היה ללמדו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", מאחר שמצווה זו ניתנה לישראל בלבד, כי הגוי אינו מבין היאך יאהב זולתו כנפשו, הגוי יכול להגיע לרמה שלא להזיק לזולת "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" אך לא למעלה מזה.

עוד יש לעיין בפסוק זה ולשאול: מדוע לא נאמר ואהבת לאחיך או לישראל כמוך? אלא, ידוע שיש ארבע דרגות להגדרת יחסו החיובי של אדם לחברו. חז"ל אומרים: "כשהיו משמרות מתחלפות בבית המקדש, היו מברכים זה את זה, המקום ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום ורעות". הדרגה הגבוהה ביותר היא האהבה: לאהוב את הזולת כנפשו, לגלות רצון להיטיב, לחנך, לעזור ולהדריך לתורה ולקיום מצוות, כפי שאדם שואף להיטיב עם עצמו. למטה ממנוה- האחוה: קשר נפשי בין אחים הוא תמיד חזק יותר מאשר בין שני בני אדם אף בני עם אחד. פחות מכאן- שלום, כיון שהשלום מונע טרדת הלב הנגרמת מסכסוכים ומריבות. הנמוכה בכלן- רעות. באה התורה ותובעת מאתנו להעלות את טיב יחסינו אל הזולת מן הדרגה הנמוכה של רעות לדרגה של אהבה- הגבוהה שבכולן, וזהו שנאמר "ואהבת- לרעך".

כך עשה המנוח- הן בהליכותיו, הן בלימודו.

לצערינו, עם פטירת ר' שלום קלאזן ז"ל יהיה ניכר חסרון גדול ומצער בהסתלקותו של המומחה הגדול בשירתנו. נותרו אולי עוד מעטים מאוד מאותם הזקנים אשר בשירתם אמרו את הענין ובעזרת המנגינה הביעו תוכן רב- עומק של מילות השיר. על אלה יש להצטער. על התורה- יתכן שימצאו עוד סופרים וספרים שמהם יהיה ניתן ללמוד. אך בעולם השירה המסורה מפי קדמונינו איש מפי איש אין מפי מי ללמוד. דבר זה הוא אחד החסרונות הגדולים שחסרנו בהסתלקותו של הרב המנוח.   

  

        ·          מסורת אכילת הארבה (מתוך חוברת תקצירים ומאמרים במסגרת כנס חוקרים -  "הארבה ואכילתו במסורת ישראל", עורך- ד"ר זהר עמר, 14.4.99)

 

כתוב בתורה: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לא [לו] כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ; את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו" (ויקרא יא כא-כב).

 

ובגמרא חולין דף סה נתבהרו סימני הארבה הללו ללא שום הערה וללא שום נדנוד של הערה או רמז. וכך פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"א הל' כא, כפשט לשון הגמרא. ברם רש"י פירש בתורה: ההולך על ארבע - על ארבע רגליים. ממעל לרגליו- סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח. ויש מהן הרבה… אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להן זנב, וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם, עכ"ל.

 

בדברי רש"י הללו טעו רבים ולא הבינו אותם אל נכון. ר' חיים בן עטר בספרו "פרי תואר" על שו"ע יו"ד סי' פה' האריך הרבה נגד הנוהגים לאכלו בעירו והחמיר באסורן, ולדבריו גם סבו לא היה אוכלו. לעומתו מהר"י קרח בספרו "מרפא לשון" האריך הרבה להוכיח היתרן, ולא כפירוש רש"י לפי הבנתו. וחלק על רש"י לדעתו. ולפי האמת, לא האוסר על פי פירוש רש"י כפי הבנתו, ולא החולק על פירוש רש"י כפי הבנתו דברו נכונה; שניהם לא הבינו את פירוש רש"י. והאמת היא כפי שכתבתי בהערותי לספר המצות של הרמב"ם, מצות עשה קנא. שם כתב רבנו: "שנצטוונו גם בסימני חגבים והם המפורשים בתורה, אשר לו כרעים ממעל לרגליו. וענין מצוה זו כמו שבארנו במצוה שלפניה, והפסוק אשר נאמר בה הוא אמרו את זה תאכלו מכל שרץ העוף, וכבר נתבארו דיני מצוה זו בפ"ג דחולין. וחכמים הוסיפו וכנפיו חופין את רובו, והוא הארבה הידוע המפורסם בכל העולם מקצות תבל ועד קצות, והידוע בשמו הערבי "ג'ראד". וכך תרגמו רס"ג ורמב"ם בפיהמ"ש, ורב האי גאון וכל הגאונים.

 

ויש לנו מסורת מאבותינו מדור דור עד משה רבנו על המינים המותרים, והואיל ויש מי שטעה בהבנת דברי רש"י ז"ל אסבירם כאן בקצרה. וז"ל: "ממעל לרגליו סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח". ולא רצה רש"י לפרש אשר לו שתי כרעים על אותן הכרעים האחוריות הגבוהות שבהן הוא קופץ, כי לא כתוב לנתר בהן מעל הארץ אלא על הארץ. כי הארבה בעת שהוא מתכונן לקפוץ מרים את כל גופו מעל הארץ ונשען רק על שתי רגליו הקטנות הסמוכות לצוארו שהם באמת כדברי רש"י כמין שתי רגלים, ומהדק את רגליו האחוריות והאמצעיות לגופו, ובחוזק משחרר הוא את רגליו האחוריות וקופץ. והנה המילה "לנתר" אין לה אח במקרא, וכך העיר בצדק גם הראב"ע, אלא שרוב המפרשים פירשוה לקפץ וכפי שתרגם אונקלוס, אך רש"י לא רצה לפרש כן מדוחק הדיוק הנ"ל שכתוב "על הארץ ולא "מעל הארץ", שאונקלוס ועמו כל יתר המפרשים מפרשים אותו על הארץ ממקום מקום. ולכן פירש רש"י לנתר-מתחזק, כלומר נשען בהן על הארץ, וזה אינו אלא באותן כמין רגלים קטנות והדלות הסמוכות לצוארו. וכך נראה מפרש היונתן שתרגם "למשרע בהון. ובערוך ערך "שרג" ב' פירש ענין ירידה. אף כאן הארבה מומם החלק האחורי של גופו, ומנמיך החלק הקדמי ונשען על רגליו הסמוכות לצוארו וקופץ. והנה כל המחלוקת בין רש"י ליתר המפרשים היא בפירוש "לנתר" אם פירושה לקפץ או להתחזק. וכתוצאה מכך גם בפירוש "ממעל" אם פירושה בחלק העליון של גופו או גבוהים יותר משאר הרגלים. ומעולם לא חשב רש"י על מין אחר, כי אין רש"י יוצר גובי, ולא אסר את המותר, ולא התיר את האסור.

ואף בזמן רש"י מכרו הסוחרים חגבים ולא שמענו מעולם שנשתנו צורות החגבים, כפי שדימה הרב (בעל) פרי תואר, שם בסימן פה'. שכן כתב רש"י במסכת שבת דף נ' ע"א מן ההפתק: מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקוראין ט"ש בין בגדים בין של מצר בין של חגבים ובשר מלוח, ע"כ. וכך בימנו אנו אספנו את הארבה ואכלו אותה להנאתם צלי שלוק ומבושל.

 

[…]  

 

וכבר אירע בירושלם לפני כמה שנים ונפלו הרבה ארבה בחצרות, והתימנים אספום ובשלום ואכלום. באותו השבוע יצא אחד בעתון "המודיע" שיש להזהיר את התימנים שהם אוכלים שקצים ורמשים. למחרת כתבתי אני מאמר נגד. שם כתבתי שעדין זוכרים אנו כאשר משה רבנו הסתובב על אהלי ישראל ובידו ארבה ואמר את אלה מהם תאכלו. באותו מאמר הסברתי את פירוש רש"י לאמתו כנ"ל. עתון "המודיע" פרסם את תגובתי כמו שהיא, אלא שהוסיף בסוף המאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים". שרא ליה מריה.

 

כיום … טובה, אין לנו אלא שיח שפתותינו,

כד' יוסף קאפח

 

 

        ·          ביטויי אבלות-תשנ"ג (מתוך מאמר הליכות עולם, כתבים, חלק ב', עמ' 921-923)

רבים עוד זוכרים, כאשר היה הולך אדם אל בית עולמו בתימן, היאך היתה התנהגות בני המשפחה בפרט, והתנהגות הציבור בכלל. הנשים אמנם קשרו קינה, נשאו נהי, ובקול בוכים רווי צער וילל, קול שובר לבבות, ודמעותיהן ניתכו כמים, אבל בשום אופן לא התפרעו ולא התפרצו, לא סרטו פניהן ולא פרעו שערותיהן, ובכלל לא יכלו למרוט שיער כי היה כולו נסתר ומכוסה כדת משה ויהודית, ולא בקלות יכולות היו להגיע אליו. וודאי שלא ביימו התעלפויות. הגברים התכנפו והתכנסו באחד החדרים ונשאו את יגונם בדומיה. יכולת לראות דמעותיהם ניתכות חרש על לחייהם וקולם לא ישמע, ואפילו במקרים הקשים ביותר. הגיעה עת רחיצת המת, מילאו הרוחצים את תפקידם בדומיה, וגוזזין את שערו (מסורת עתיקה שהוזכרה גם ברמב"ם, הלכות אבל פ"ד, א, ובוטלה). הרוחצים המטפלים השתדלו לפעול את פעולתם מתוך כבוד לנפטר בפרט ולמין האדם בכלל, ולא אמרו שום דבר, ובוודאי לא מקראות, כי זו באמת מסורת ישראל העתיקה הבנויה על אדני המחשבה ומעולם לא מצאנו בדברי תנאים ואמוראים זכר לשום מלל בעת הרחצה. גם הרמב"ם שכתב בהלכות אבל לא הזכיר מאומה מן המלל בעת הרחצה. ולעומת זאת מצאנו לו דברים חריפים נגד המשתמשים במקראות, וכך כתב בהלכות עבודה זרה פי"א, הל' יב: