מדברי מורנו…

בתיאור דמותו של עובד הציבור משתקפת אמנם התביעה למנויים של אנשים בעלי תכונות נעלות, הגבוהים משכמם ומעלה מכל הציבור אותו עתידים הם לשרת. וכשיתרו מיעץ למשה על בחירת עוזרים הריהו רוצה שהם יהיו "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". אך בכל זאת מורגשת גם השלמה עם המציאות, כי בסופו של דבר אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ואין אדם שלם לחלוטין וחסר פגמים. משום כך קובעים חז"ל, בצד אותם פסקים המגדירים דמותו של איש הציבור, גם פסקים אחרים שיש בהם משום הכרה באפשרות שלא תמיד ימצאו אנשים שיתעלו מעל המגבלות שנקבעו. דוגמא לכך נוכל לראות בהלכה ש"גבאי צדקה לעולם יהיו שנים". קשה איפוא למצוא אדם שלם וכלול במידותיו ולא תמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה נאמן בתכלית לשליחותו. ומאידך, אין זה מצוי שאצל בני אדם רגילים וממוצעים ישתתפו שנים במעשה עוול, כי האחד בוש מפני חברו.

תביעות מעובדי ציבור

אלא שעם הכרה מציאותית זו בפגמים אפשריים של ממלאי תפקידים ציבוריים, עדיין נשארו בעינן מספר תביעות יסוד שיש בהן משום הכרח בכל מקרה של מינוי לתפקיד שופט, פרנס, גזבר, גבאי צדקה או כל תפקיד ציבורי אחר.

הרמב"ם, בפרק ב' מהלכות סנהדרין דן בבעיה זו, ומפרט את המידות הדרושות לתפקידים השונים. הסנהדרין שהיא המקום הנעלה ביותר אין מעמידין לה אלא חכמים ונבונים, מופלגים בחכמת התורה ואף יודעים קצת משאר החוכמות. הם צריכים להיות אף נבוני לחש יודעי רוב הלשונות וכו'. ואלו בית-דין של שלושה הנמצא בכל עיר, "אף על פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו, צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הם: (א) חכמה (ב) ענווה (ג) יראה (ד) שנאת ממון (ה) אהבת אמת (ו) אהבת הבריות להם (ז) בעלי שם טוב"

אילו הן עיקרי המידות, שכוחן יפה לא רק לגבי מינוי דיין אלא לצורך כל מינוי ציבורי אחר. הסברתן והרחבתן של מדות אלו תביא לנו את תיאורו של עובד הציבור כפי שהיא משתקפת בהלכה.

החכמה והענווה- האחת מכוונת לידיעת והבנת הענין בו עתיד אותו אדם לעסוק ונלמדת מן הפסוק "אנשים חכמים ונבונים", ואלו השנייה מטרתה להעמיד את יחסיו החברתיים של איש הציבור על צורתם הנכונה. עליו להיות בעל נפש שפלה וע"י כך יהיה אהוב על הבריות (על כך נרחיב הדיבור לקמן).

יראת שמים עדיפה מחכמה מרובה

יראת שמים היא מידה ראשונה במעלה ומובנת מאליה כפשוטה. ובמקום אחר מדגיש הרמב"ם כי "כל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנים אותו למינוי מן המינויים בישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"ז) הם צריכים להיות גם גבורים במצוות, ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם, עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע (רמב"ם סנהדרין ב' ז').

שנאת ממון- פירושה כי "אף ממון שלהם אינם נבהלים עליו ולא רודפים לקבץ ממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו" (רמב"ם שם). ואמנם טוהר מדות- שהתנהגות מוסרית בענייני כספים היא חלק ממנו- הריהי דבר הכרחי לגבי כל איש צבור. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי העוסק בכספי הקהל. שטח עדין זה הצריך חקיקת הלכות חמורות ביותר המגבילות את הזכות לעסוק בו. "לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון"- "פירוש נאמן כמותו" מסביר התוספות "משום שצדיק כמותו אפילו בימי האמוראים כבר לא היה". […]

מידות ביחסים חברתיים

אהבת אמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב- שלוש המידות הללו יש ביניהן קשר פנימי אף על פי שלכאורה נראות הן כסותרות זו את זו.

ידועה היא אמרת הגמרא שתלמיד חכם האהוב על בני עירו לא סימן טוב הוא לו כיוון שאינו מוכיחם. ואמנם אהבת הבריות לאדם סותרת במידה רבה את אהבת האמת שבו. כי אדם שמעונין לומר את האמת כפי שהוא מבינה, צריך להסתכן מראש בשנאת הבריות אליו.

אך למעשה לא צריכה להיות כל סתירה בין מידות אלו. אהבת אמת, המנויה בתורה אצל "אנשי אמת" כאחת המידות הדרושות לתפקיד ציבורי, אינה מוגבלת רק לאי-אמירת דברי שקר, אלא, במשמעותה העמוקה פירושה עמידה על עקרונות ועל השקפת עולם לפיה מכוון איש הציבור את כל פעילותו. הוא חייב להיות משוכנע שכנוע פנימי עמוק ובלתי מעורער בנחיצות ובצדקת הדברים אותם הוא מתכונן לבצע או לומר ובעמידתו האיתנה על דעותיו טמון סוד כוחו והשפעתו.

מאידך, אין עלולים דברים אלו לגרום ליחס עוין כלפי אומרם. כי שנאת הבריות באה לא בשל מהות הדברים הנאמרים אלא בגלל הצורה בה נאמרו. וזהו אמנם היסוד החשוב ביותר של איש ציבור: גישה מכובדת ונעלה לכל אדם, וכפי שאמר זאת הרמב"ם: "במה יהיו אהובים על הבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות" (רמב"ם סנהדרין פ"ב). אם רוצים לשכנע אין צורך להתקיף ולפגוע, ואף לא כדאי להוריד הדברים לרמת הזול והשטחי. דברים אלו מעוררים מרירות ומלבים שנאה. צורה מכובדת בפעילות ובדברים מקנה לאדם שם טוב ואהבת הבריות אליו, בלי שתפגע באהבת האמת שבו- בנאמנותו לעצמו ולעקרונותיו.

שהאדם יכול להיות מכובד ונערץ, אע"פ שמתנגדים לרעיונות אותם הוא מייצג- נוכל ללמוד גם מסיפור הגמרא על חזקיה המלך. בתקופת מצור סנחריב על ירושלים נטה רוב העם אחרי שבנא- ראש האופוזיציה לחזקיה- שהיה דורש, כלומר נואם, בפני שלושה-עשר אלף איש בעוד שלנאומיו של חזקיה היו באים רק אחד-עשר אלף איש (סנהדרין כו) ואילו לאחר מותו הלכו אחרי ארונו שלושים וששה אלף איש (ב"ק יז). מכאן שאף אם התנגדו לשיטתו בשלטון ידעו לאהבו ולהעריכו כאישיות.

· היש לייחד חלקת קבורה לרבנים? (מתוך מאמר "הליכות עולם", כתבים, חלק ב', ע"מ 923-924)

עוד אעיר על דבר אחד בענייני קבורה, לפי שכבר שאלוני כמה תלמידי חכמים מבני תימן. לפנים היה מנהג בכמה מקומות, שייחדו לכל משפחה חלקת קבורה משפחתית (ר' כתובות פד, א), וכל בני המשפחה נקברו באותה חלקה ללא יוצא מן הכלל, כי לא שמענו אחרת, ואין שום עקבות בדברי חז"ל שבחלקות המשפחתיות הבחינו בין צדיק ללא -צדיק, ובוודאי לא הבחינו בין חכם לפשוט, כל שכן בין נושא תואר רב לשאינו נושא תואר זה. וכך היה הדבר בתימן: לא הקפידו כלל לקבור דווקא איש על-יד אישתו או אישה על -יד בעלה, בן על-יד אביו ואב על-יד בנו, כי הדברים הללו לא היו מקובלים עליהם, ולא עלו על לב איש. אף לא ייחדו קברות לצדיקים, ואחרים חלילה ללא-צדיקים, כי על כולם נאמר "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, לא). כל שכן שלא הבדילו בין רב ללא-רב, כפי שנוהגים במקצת עדות כאן, לייחד "חלקת רבנים", כאילו כל הרבנים צדיקים, וכל האחרים אינם צדיקים. וכבר אירע שבא רב מן השפלה בתמיהה לוועד העדה התימנית בירושלים, על שאין לנו "חלקת רבנים", ושזה, לפי דמיונו, נגד המשנה (סנהדרין מו,א), ובגמרא שם "לפי שאין קוברין צדיק אצל רשע". והנה גם כאשר נניח לו לפי דעתו, הרי לא כל מתכנה "רב" בכלל צדיק הוא, ואפילו צדיק באמת לפי ראות עיננו עם רשע לפי ראות עיננו- לא נמנעו בתימן מלקברם זה ליד זה, כי אותה השמועה שבסנהדרין לא פסקה הרמב"ם, וכפי שהטעים את הדבר החתם סופר (יו"ד סוף סי' שמא). ואל אאריך כאן בניתוח צדקות ורשעות, חכמה ולא חכמה, רב ולא רב, כדי לא לפגוע במתחזים.

· יעלוזו חסידים בכבוד- על הרב שלום קלזאן זצ"ל- תשמ"ב (מתוך כתבים, חלק ב', עמ' 1054-1056)

בפרשת השבוע כתוב "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי" (בראשית כה, ז). לשון הפסוק "חיי"… "אשר חי" תמוה: וכי אפשר למנות שנותיו של אדם אשר איננו חי? השמוש בלשון זו חד פעמי בכל המקרא. אף הפסוק הכתוב באדם הראשון- "ויהיו כל ימי אדם אשר חי" אינו דומה לפסוק הנדון, כי שם לא נאמר "חיי" וכאן נאמר "חיי".

מלשון מיוחדת זו למדו חכמים, שאף כי כל אדם חי את חייו שלו, אין ניתן לומר לגבי כל אדם, שחייו חיים הם, חי בהם, ולא אותם. מה שאין כן לגבי האבות, הם חיו את חייהם, חייהם המיוחדים להם, חייהם המביאים להם את הקיום הנצחי, לפיכך על אברהם נכון לומר -חי בהם, שהרי כל חייו היו קודש ללמוד וללמד, לדאוג לשלמות הנפשית גם שלו וגם להשפיע על הבריות- לקרב אחרים לתורה, דבר שהוא כלול במצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", האהבה האמיתית להביא לידי כך שגם רעך יזכה לחיי נצח.

אברהם עסק כל ימיו בהפצת האמונה בבורא, באל יחיד, הוא עשה זאת בעולם כולו, תחילה במקום מושבו ואחר כך בחרן ובארץ כנען, כפי שנצטווה.

משום כך נקראו ימי חייו "אשר חי", שהוא חי בהם, החיים האמיתיים, חיי הרוח, חיי הנפש.

שלוש דרגות השפעה יש בבני אדם.

א. יש היכולים להשפיע על בני אדם על ידי הטפה והסברה.

ב. ויש אשר אישיותם כשלעצמה קורנת ומשפעת על סביבתם.

ג. ויש אשר בקולם הם משפיעים על נפש השומעים, על ידי המילים של השיר, ועל ידי המנגינה שלו.

חז"ל דרשו על הפסוק ,כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט), ממה שחננך, אף בקול נאה. מובא במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א', כא): נבות היזרעאלי היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו ועל ידי כך היה מקרב בני אדם למצוות עליה לרגל. הרי שגם בהשפעת הקול הנעים אדם מקרב למצוות. עוד נאמר שם: פעם אחת לא עלה לירושלים והעלילו עליו אותה עלילה מפורסמת ונלקחה אדמתו מידו. ודרשו: "ולא ימוד איש את ארצך בעלותך ליראות" (שמות לד, כד) אבל כשלא עלה ליראות חמדו את ארצו, את כרמו.

כידוע, רבנו המנוח, ר' שלום קלזאן ז"ל, בעל קול נעים היה. שר שירי תהילה ושבח לה' יתברך, שיר הודאה- שירי קודש ומחשבה, כפי מנהגותינו. ולא זו, אף זו, קירב אחרים לתורה, משך אחרים לשירה. השירה אצלו לא הייתה השמעת קול ערב בלבד, אלא שמשה בפיו כעין משכוכית לקרוא את הבריות אל תוכנו של השיר, כמאמר הכתוב: " יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם" (תהילים קמט, ה) כאשר אדם לומד תורה הנקראת כבוד, שנאמר "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה), בשמחה ובעליזות, הוא זוכה לרנן על משכבו. כלומר, הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזוכה שיזכרוהו גם בעולם הזה. וכעין שדרשו חז"ל: "ר' יוחנן משום ר' שמעון ב יוחאי, כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות דף צז, א, ירושלמי שקלים ב, ה).

תכונתו האופיינית של רבנו המנוח, הייתה משיכת בני אדם לדברים הנאמרים בשירה, לא רק ע"י השירה אלא על ידי תנועות ידיו. וזכור, כאשר שר, לא נחו ידיו מלנוע, כאלו כדי להמחיש את תוכן השיר עצמו. זו גדולתו וזו זכותו.

במניין מצוות התורה, יש שתיים שהן לכאורה חופפות וזהות:

א. והלכת בדרכיו- מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום;

ב. ואהבת לרעך כמוך. לכאורה, כפילות יש כאן. אולם על צד האמת אין הדבר כך.

המצווה הראשונה "והלכת בדרכיו" אין כוונתה רק להיטיב עם הזולת, אלא הדרישה עידון נפש האדם עצמו, כפי שמפרש הרמב"ם את מצוות "לא תקלל חרש": וכי מה איכפת לו לחרש כאשר מקללים אותו, הרי שום נזק לא יגיע לו. אם כן, לשם מה אזהרה זו? אלא התורה חסה על המקלל יותר מאשר על המתקלל, כדי למנוע ממנו גסות המידות, ולהביאו לעידון מידות.

מצוה זו באה למנוע מאתנו מדת הכעס והנקמה וכדומה, לעדן את מידותינו בכללן, לפתח בנו רגישות אנושית. על ידי כך יהיה אדם מיושב ודעתו צלולה לעסוק במושכלות.

המנוח ז"ל היה בעל מידות עדינות, דבורו בנחת, הליכותיו שלוות ושקטות, את עניניו הפרטיים השאיר לו לעצמו ולא שיתף אחרים בצערו. נהג בעדינות כלפי הכל, קיבל את הבריות בשמחה ובסבר פנים יפות. את עניניו שלו גנז בתוכו פנימה. אך במה שנוגע לאחרים קבל את כולם במאור פנים. זו היא מצות "והלכת בדרכיו" בהתגלמותה: מה הוא נקרא חנון וכו'.

ואלו המצווה השניה- "ואהבת לרעך", אין כוונתה רק בגשמיות, כפי משמעות המצווה "והלכת בדרכיו"- אלא למעלה מכך: מה שאתה רוצה לעצמך אף ברוחניות, דאג לחברך מתוך אהבה, למדהו תורה וקרבהו לעול מצוות, שעל ידי כך גם הוא יזכה לעולם הבא, כיון שבלעדי קיום תורה ומצוות- אין אדם זוכה לכלום.

המנוח ז"ל בהרביצו תורה, בקביעתו עיתים לתורה, לא רק בבית הכנסת "תפארת ישראל" בירושלים, אלא אף בכיתות רגליו יום יום, גם בזמן שהיה חולה ואף בזמן שהיה חולה ואף במזג אויר קשה לישיבה ב"נחלת אחים", כדי ללמד בני אדם תורה, קיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ניתנה רק לישראל. כידוע (שבת דף לא, א)- כאשר בא גוי להלל לבקשו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", השיב לו הלל: "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". מובן, שהלל לא יכול היה ללמדו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", מאחר שמצווה זו ניתנה לישראל בלבד, כי הגוי אינו מבין היאך יאהב זולתו כנפשו, הגוי יכול להגיע לרמה שלא להזיק לזולת "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" אך לא למעלה מזה.

עוד יש לעיין בפסוק זה ולשאול: מדוע לא נאמר ואהבת לאחיך או לישראל כמוך? אלא, ידוע שיש ארבע דרגות להגדרת יחסו החיובי של אדם לחברו. חז"ל אומרים: "כשהיו משמרות מתחלפות בבית המקדש, היו מברכים זה את זה, המקום ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום ורעות". הדרגה הגבוהה ביותר היא האהבה: לאהוב את הזולת כנפשו, לגלות רצון להיטיב, לחנך, לעזור ולהדריך לתורה ולקיום מצוות, כפי שאדם שואף להיטיב עם עצמו. למטה ממנוה- האחוה: קשר נפשי בין אחים הוא תמיד חזק יותר מאשר בין שני בני אדם אף בני עם אחד. פחות מכאן- שלום, כיון שהשלום מונע טרדת הלב הנגרמת מסכסוכים ומריבות. הנמוכה בכלן- רעות. באה התורה ותובעת מאתנו להעלות את טיב יחסינו אל הזולת מן הדרגה הנמוכה של רעות לדרגה של אהבה- הגבוהה שבכולן, וזהו שנאמר "ואהבת- לרעך".

כך עשה המנוח- הן בהליכותיו, הן בלימודו.

לצערינו, עם פטירת ר' שלום קלאזן ז"ל יהיה ניכר חסרון גדול ומצער בהסתלקותו של המומחה הגדול בשירתנו. נותרו אולי עוד מעטים מאוד מאותם הזקנים אשר בשירתם אמרו את הענין ובעזרת המנגינה הביעו תוכן רב- עומק של מילות השיר. על אלה יש להצטער. על התורה- יתכן שימצאו עוד סופרים וספרים שמהם יהיה ניתן ללמוד. אך בעולם השירה המסורה מפי קדמונינו איש מפי איש אין מפי מי ללמוד. דבר זה הוא אחד החסרונות הגדולים שחסרנו בהסתלקותו של הרב המנוח.

· מסורת אכילת הארבה (מתוך חוברת תקצירים ומאמרים במסגרת כנס חוקרים - "הארבה ואכילתו במסורת ישראל", עורך- ד"ר זהר עמר, 14.4.99)

כתוב בתורה: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לא [לו] כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ; את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו" (ויקרא יא כא-כב).

ובגמרא חולין דף סה נתבהרו סימני הארבה הללו ללא שום הערה וללא שום נדנוד של הערה או רמז. וכך פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"א הל' כא, כפשט לשון הגמרא. ברם רש"י פירש בתורה: ההולך על ארבע - על ארבע רגליים. ממעל לרגליו- סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח. ויש מהן הרבה… אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להן זנב, וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם, עכ"ל.

בדברי רש"י הללו טעו רבים ולא הבינו אותם אל נכון. ר' חיים בן עטר בספרו "פרי תואר" על שו"ע יו"ד סי' פה' האריך הרבה נגד הנוהגים לאכלו בעירו והחמיר באסורן, ולדבריו גם סבו לא היה אוכלו. לעומתו מהר"י קרח בספרו "מרפא לשון" האריך הרבה להוכיח היתרן, ולא כפירוש רש"י לפי הבנתו. וחלק על רש"י לדעתו. ולפי האמת, לא האוסר על פי פירוש רש"י כפי הבנתו, ולא החולק על פירוש רש"י כפי הבנתו דברו נכונה; שניהם לא הבינו את פירוש רש"י. והאמת היא כפי שכתבתי בהערותי לספר המצות של הרמב"ם, מצות עשה קנא. שם כתב רבנו: "שנצטוונו גם בסימני חגבים והם המפורשים בתורה, אשר לו כרעים ממעל לרגליו. וענין מצוה זו כמו שבארנו במצוה שלפניה, והפסוק אשר נאמר בה הוא אמרו את זה תאכלו מכל שרץ העוף, וכבר נתבארו דיני מצוה זו בפ"ג דחולין. וחכמים הוסיפו וכנפיו חופין את רובו, והוא הארבה הידוע המפורסם בכל העולם מקצות תבל ועד קצות, והידוע בשמו הערבי "ג'ראד". וכך תרגמו רס"ג ורמב"ם בפיהמ"ש, ורב האי גאון וכל הגאונים.

ויש לנו מסורת מאבותינו מדור דור עד משה רבנו על המינים המותרים, והואיל ויש מי שטעה בהבנת דברי רש"י ז"ל אסבירם כאן בקצרה. וז"ל: "ממעל לרגליו סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח". ולא רצה רש"י לפרש אשר לו שתי כרעים על אותן הכרעים האחוריות הגבוהות שבהן הוא קופץ, כי לא כתוב לנתר בהן מעל הארץ אלא על הארץ. כי הארבה בעת שהוא מתכונן לקפוץ מרים את כל גופו מעל הארץ ונשען רק על שתי רגליו הקטנות הסמוכות לצוארו שהם באמת כדברי רש"י כמין שתי רגלים, ומהדק את רגליו האחוריות והאמצעיות לגופו, ובחוזק משחרר הוא את רגליו האחוריות וקופץ. והנה המילה "לנתר" אין לה אח במקרא, וכך העיר בצדק גם הראב"ע, אלא שרוב המפרשים פירשוה לקפץ וכפי שתרגם אונקלוס, אך רש"י לא רצה לפרש כן מדוחק הדיוק הנ"ל שכתוב "על הארץ ולא "מעל הארץ", שאונקלוס ועמו כל יתר המפרשים מפרשים אותו על הארץ ממקום מקום. ולכן פירש רש"י לנתר-מתחזק, כלומר נשען בהן על הארץ, וזה אינו אלא באותן כמין רגלים קטנות והדלות הסמוכות לצוארו. וכך נראה מפרש היונתן שתרגם "למשרע בהון. ובערוך ערך "שרג" ב' פירש ענין ירידה. אף כאן הארבה מומם החלק האחורי של גופו, ומנמיך החלק הקדמי ונשען על רגליו הסמוכות לצוארו וקופץ. והנה כל המחלוקת בין רש"י ליתר המפרשים היא בפירוש "לנתר" אם פירושה לקפץ או להתחזק. וכתוצאה מכך גם בפירוש "ממעל" אם פירושה בחלק העליון של גופו או גבוהים יותר משאר הרגלים. ומעולם לא חשב רש"י על מין אחר, כי אין רש"י יוצר גובי, ולא אסר את המותר, ולא התיר את האסור.

ואף בזמן רש"י מכרו הסוחרים חגבים ולא שמענו מעולם שנשתנו צורות החגבים, כפי שדימה הרב (בעל) פרי תואר, שם בסימן פה'. שכן כתב רש"י במסכת שבת דף נ' ע"א מן ההפתק: מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקוראין ט"ש בין בגדים בין של מצר בין של חגבים ובשר מלוח, ע"כ. וכך בימנו אנו אספנו את הארבה ואכלו אותה להנאתם צלי שלוק ומבושל.

[…]

וכבר אירע בירושלם לפני כמה שנים ונפלו הרבה ארבה בחצרות, והתימנים אספום ובשלום ואכלום. באותו השבוע יצא אחד בעתון "המודיע" שיש להזהיר את התימנים שהם אוכלים שקצים ורמשים. למחרת כתבתי אני מאמר נגד. שם כתבתי שעדין זוכרים אנו כאשר משה רבנו הסתובב על אהלי ישראל ובידו ארבה ואמר את אלה מהם תאכלו. באותו מאמר הסברתי את פירוש רש"י לאמתו כנ"ל. עתון "המודיע" פרסם את תגובתי כמו שהיא, אלא שהוסיף בסוף המאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים". שרא ליה מריה.

כיום … טובה, אין לנו אלא שיח שפתותינו,

כד' יוסף קאפח

· ביטויי אבלות-תשנ"ג (מתוך מאמר הליכות עולם, כתבים, חלק ב', עמ' 921-923)

רבים עוד זוכרים, כאשר היה הולך אדם אל בית עולמו בתימן, היאך היתה התנהגות בני המשפחה בפרט, והתנהגות הציבור בכלל. הנשים אמנם קשרו קינה, נשאו נהי, ובקול בוכים רווי צער וילל, קול שובר לבבות, ודמעותיהן ניתכו כמים, אבל בשום אופן לא התפרעו ולא התפרצו, לא סרטו פניהן ולא פרעו שערותיהן, ובכלל לא יכלו למרוט שיער כי היה כולו נסתר ומכוסה כדת משה ויהודית, ולא בקלות יכולות היו להגיע אליו. וודאי שלא ביימו התעלפויות. הגברים התכנפו והתכנסו באחד החדרים ונשאו את יגונם בדומיה. יכולת לראות דמעותיהם ניתכות חרש על לחייהם וקולם לא ישמע, ואפילו במקרים הקשים ביותר. הגיעה עת רחיצת המת, מילאו הרוחצים את תפקידם בדומיה, וגוזזין את שערו (מסורת עתיקה שהוזכרה גם ברמב"ם, הלכות אבל פ"ד, א, ובוטלה). הרוחצים המטפלים השתדלו לפעול את פעולתם מתוך כבוד לנפטר בפרט ולמין האדם בכלל, ולא אמרו שום דבר, ובוודאי לא מקראות, כי זו באמת מסורת ישראל העתיקה הבנויה על אדני המחשבה ומעולם לא מצאנו בדברי תנאים ואמוראים זכר לשום מלל בעת הרחצה. גם הרמב"ם שכתב בהלכות אבל לא הזכיר מאומה מן המלל בעת הרחצה. ולעומת זאת מצאנו לו דברים חריפים נגד המשתמשים במקראות, וכך כתב בהלכות עבודה זרה פי"א, הל' יב:

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפלין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים והוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי רפואת הגוף, ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר "ויהיו חיים לנפשך" (משלי ג כב). אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור תהילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים, הרי זה מותר.

בדרך חשיבה זו נהגו בתימן עד יום פקוד ה' את עמו לארצו ולעיר קדשו. ומה המצב כיום? יש המדמים שאבותיהם לא ידעו מאומה, ויש המדמים שאבותיהם טעה טעו, "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך" (משלי ל, יא).

הגיעה עת הלבשת המת, מיד לאחר שכיסו מערומיו החלו "צידוק הדין" בנוסח הידוע. ושוב, מתוך אותו קו מחשבה מחושב, מסור ומקובל מדור דור. היום אפילו במקום שיש קברנים מיוחדים לעדה התימנית, הרי הם מחקים שאר עדות ועוזבים את שלהם, או שהם חדשים מקרוב באו, ישן מפני חדש הוציאו, מתוך דמיון כי של אחרים טוב משלהם.

בלוויה ובקבורה לא השתתפו נשים כלל. הלוויה עברה בשקט ובדומיה, פני המלווים מביעים כניעה ואבל, ומעיניהם ניבט הצער והיגון- צער מאופק ומרוסן כראוי לזרע הקודש, לא התפרצות והתפרקות כמנהג פראי הגויים, גם לא קשיחות מאובנת, כמנהג מקצת העמים הרואים בכך "תרבות". במלים פשוטות אפשר לומר שתרגמו לשפת המעשה והמציאות את מה שכתב הרמב"ם בהלכות אבל פי"ג הלכ' יא:

אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי, שנאמר "אל תבכו למת ואל תנודו לו", כלומר יותר מדי, שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר מדי על מנהגו של עולם, הרי זה טפש… ע"כ.

ולעומת זאת כתב שם הלכ' יב:

כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה…כל זה כדי להכין את עצמו, ויעור משנתו וכו' ע"ש.

ומה המצב למגינת לבנו היום?- נשים יוצאות נדחקות בין הגברים, ללא שום נימוס ודרך ארץ, ובמקרים רבים באותם המלבושים הפרועים הבזויים שלהן, צורחות בצעקות מחרישות אזניים, ואינן מניחות לשמוע לא דרשה ולא הספד, מביימות התעלפויות בכל מיני פוזות שונות, וגברים "רחמנים" רצים "להציל" אותן, לחבקן ולהעמידן על רגליהן, כביכול לבל יתמוטטו, חלילה, ויפלו ארצה, כמנהגי הגויים הפראים ביותר, ואם תעז להשתיקן יתנפלו עליך, כאילו אין כבוד המת חשוב בעינך. נהפכנו ללעג בעיני כל אנוש, לקלס ולחרפה גם בעיני עצמנו. כמקולקלים שבכל העמים עשינו, וכדרש חז"ל (סנהדרין טל, ב): "כתיב 'כמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם' (יחזקאל ה, ז), וכתיב 'וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם' (שם יא, יב), כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם" ע"כ. איה התבונה שהיתה מנת חלקנו בתימן? איה הריסון העצמי? איה האיפוק שהיה נחלתנו?! אמרתי כמנהגי הגויים הפראים ביותר, כי גם הגויים בצנעא שבתימן היו מאופקים, מצדיקים עליהם דין שמים בגבורה, כפי שהזכיר אותם לשבח, ובהתפעלות, ההיסטוריון עבד אלואסע אלואסעי בספרו "תאריך אלימן" עמ' 309. לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, מטרת הצער על המת היא לעורר הלבבות להבא לתשובה, ולא צריחות פראיות על העבר שאין לשנותו, ועל כגון זאת כבר אמר דוד: "ועתה מת למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל ב' יב, כג). כלל הדברים: כל מה שאנחנו עוזבים את מורשתנו שלנו, הרי זה אסון.

[…]

אזכיר עוד מנהג נאה, לדעתי, אשר לכאורה קל ערך הוא, וכאשר כיום כל הקברנים מבני עדת תימן אינם יודעים עליו מאומה, בעוד שבאמת יסודתו בהררי קודש. נהוג היה שכאשר משכבים את המת בקבר פרקדן, מכופפים את רגליו מעט, כך שארכובותיו מורמות כאדם השוכב על גבו וכופף רגליו בהתכוננו לעמוד ולהתיצב. עשו זאת כדי להחדיר ללב הציבור הרחב יסוד ועיקר מיסודות ועיקרי הדת, היא האמונה בתחיית המתים, ואשר הרמב,ם מנה אותה בין שלשה-עשר עיקרי הדת, ואף כתב שכל שאינו מאמין בתחיית המתים אין לו שום זיקה וקשר עם היהדות והעם היהודי. לפיכך קבעו מנהג זה בתימן… ולא עוד, אלא נראה שכך היתה מסורת הקבורה בימי אבותינו הקדמונים, שכך מסר רבה בר בר חנא (בבא בתרא עד), שראה אחד ממתי מדבר, שהיתה ברכו זקופה, אלא שכולם היו ברכיהם זקופות מעט, וזה האחד היתה ברכו זקופה הרבה.

· על כל פשעים תכסה אהבה- תשי"ט (מתוך כתבים, חלק א', 112-113)

אהבת חנם- הגדרתה חמורה וקפדנית ולפיכך לא רבים הם הזכאים להיות נושאיה. בדרך כלל, מבחינים בין אהבת חנם לאהבה הבאה מתוך נימוקים תועלתיים. אך אף בתוך אהבת החנם עצמה אפשר לגדור גדרים נוספים. יש האוהב, ואהבתו אינה באה אמנם על מנת לקבל פרס אלא מתוך נמוקים מוסריים טהורים. אדם ירא-שמים משתדל להראות אהבה לאדם שעשה לו רעה כדי לעקור מלבו שנאה. גלויי אהבה זו והדגשתה, אע"פ שהם טובים ורצויים ביותר כשלעצמם, אי אפשר לקוראם "אהבת חינם". הריהם קשורים במשהו ויש בהם שמץ של "שלא לשמה". "אהבת חנם" היא כבוד אדם כלשהוא בתורת אדם, יחסי חיבה ורעות לישראל בתורת שכזה.

אהבה מתוך הכרה

גדולה מזו. יש להבחין בין אהבת חנם, הבאה מתוך הכרה לבין זו הבאה מתוך הרגל שהפך לטבע. ברור שהדרגה הגבוהה יותר היא: אהבה מתוך הכרה.

מאידך, אפשר לומר שאף אהבה, שיסודה מגמה תועלתית, סופה אהבה אמיתית. כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אדם המתחיל לעבוד כאיש סעד ועזרה סוציאלית רואה בתחילה רק ענין של פרנסה אך בהמשך העבודה נהפך לו הדבר לחלק מישותו, כשיראה הזקוק לעזרה שאפילו שלא בשעות העבודה אינו יכול שלא לעזור.

ערכה של אהבת חנם מובלט ביותר וביהדות מודגש ערך האהבה מעל כל שאר הערכים. "ואהבת לרעך כמוך!" זהו כלל גדול בתורה. ויותר מזה, אהבה ויחסי רעות מחפים אף על פשעים. על דורו של אחאב אומרת הגמרא שאף על פי שהיו בינהם פושעים היו יוצאים למלחמה ונוצחים משום אהבה ששררה בתוכם ועובדת היותם מלוכדים. ולהבדיל, אף אצל הגויים מתחשבים לטובה באהבתם זה את זה. על הפסוק "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מ"א ו'), נאמר שאף-על-פי שהם טועים בעצם הרעיון - בהיותם עובדי עבודה זרה- הרי בכל זאת אהבתם מחזקתם.

לאורם של גדרים אלו נבחן את המצב הנוכחי בישוב היהודי.

קיימת אהבת ישראל

במידה מסוימת קיימת אהבת-חנם בקרב היהודים כעת. העובדה שהישוב היהודי בארץ וכל חלקי היהדות בתפוצה מרגישים קשר פנימי עמוק בינהם. וכל אימת שיש אפשרות כלשהי הריהם פועלים למען חלקים אחרים של היהדות, למען הטבת תנאי חייהם או ישובם בארץ- כל אלו יש בהם משום גלוי רב ומזהיר של אהבת חנם. אמנם רבים מאלה העוסקים בעניני צבור ומגלים ענין בפעולות אלו עושים זאת מתוך מטרות אישיות בררות. אך לא כולם כך. ישנם כאלה, ואף אם מעטים הם, שאינם פועלים מתוך מטרות חומריות אלא מתוך אהבה. הכללות קשה להכליל. אף אלה המגלים מסירות נפש בפעולתם, לא תמיד אפשר לומר עליהם כי עושים הם זאת מתוך אהבת חנם. אך, כאמור, גם אלה הפועלים מתוך "שלא לשמה" יגיעו לבסוף ל"אהבה לשמה".

כנגד זה יש לציין נקודות של שלילה בשטח זה. יחסים בין עדות אינם מתוקנים. למעשה, המושג "עדות" עצמו, שהוא כה רווח בצבור, מדגיש את אווירת הפילוג והשנאה השוררת במדינה.

חינוך לאהבה

מה נעשה עד כה בשדה החינוך בארץ לקידום האהבה והרעות בין אנשים ועדות?

לצערנו, אין ראשי החינוך בארץ נוטים להכניס את התורה והאמונה לבתי הספר. בעקבותיו של אחד-העם מסתפקים הם ב"יהדות של מוסר" ואינם מבינים כי הטפות מוסר וניסיונות של שכנוע לאהבה אין להם כל ערך. יתכן ויוכלו להשפיע באופן חיצוני: החניך יהיה מתורבת ומנומס מבחינה חברתית. אך לא יקרה שהוא והתרבות יהפכו לאחדות ואהבתו לא תהפוך לאהבה שבמעמקי הנפש. ערכים המושרשים עמוק בלב האדם הם ערכים של אמונה. מוסר בלי אמונה הוא רק צבע. מובן שיש לחנך הנוער גם ע"י דוגמאות מכשלונות של פושעים והצלחת הטובים. אך אין זה הכל. בשום אופן אי-אפשר למלא בזה בלבד את מקום האמונה והאהבה האמיתית שלה היא מחנכת. כי יש שעות מבחן שקשה להתגבר עליהם ואם אין משהו במעמקי הנפש הרי שיכולת העמידה מוטלת

בספק.

· בר מצוה-בת מצוה- בריתה (מתוך "נר ליוסף", מיכאל קאפח, תשנ"ח)

חגיגת ה"בר מצוה" הנפוצה ברוב קהלות ישראל לא היתה ידועה ונהוגה בין יהודי תימן, ולא ידעו על חגיגה זו מאומה. ומטרת רשימה זו לברר יסודותיה, אשיותיה, השלכותיה וסחיפיה. תנן בתוספתא דחגיגה פ"א, יודע לשמור תפליו אביו לוקח לו תפלין, כיצד בודקין אותו, מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה וכו'. והובאה בריתא זו בגמרא סוכה דף מב ע"א, ת"ר קטן היודע לנענע, חייב בלולב. להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות. ע"כ. הרי שאין גיל מסוים לחיוב התפלין גם מדרבנן כדי לחנכו, אלא כל חד וחד לפום חורפיה. ולפיכך נהגו בתימן בהגיע הנער לגיל עשר שנים או לכל המאוחר לגיל אחת עשרה כל חד לפום חורפיה אביו לוקח לו תפלין. וכבר לפני גיל זה בהרבה אביו מעיר אותו יום יום לתפלה בציבור, ולפיכך לא ידעו בתימן מה זה בר-מצוה.

ברם איתה בברכות דף כ, משנה, נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפלין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ווברכת המזון. ע"כ. ונחלקו הראשונים באיזה קטנים מדובר במשנה זו, אם בהגיעו לחינוך מדוע פטורין מק"ש ומן התפלין. ואם בשלא הגיעו לחינוך מדוע חייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון. התוספות שם דנו בנושא זה, כלומר באיזה קטן מדובר. והביאו פרש"י שכתב וז"ל דקטנים. אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש. ומן התפלין משום שסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהם וכו'. התוספות חלקו על פרש"י והביאו פרושים שונים למשנה זו, ע"ש. ברם לנו דברי רש"י לכאורה תמוהים, הוא כותב שהגיע לחינוך, איזה חינוך? הרי כל מצוה מאלו שנזכרו במשנה זו יש לה גיל חינוך שונה מחברתה, ואם כן על איזה חינוך מדבר רש"י, הרי לדעתו אין גיל חינוך לק"ש ולתפלין. נניח נקודה זו ענין לשטת רש"י ז"ל שלכאורה אין למצוות הללו גיל חינוך אלא משיגיע לגיל חיוב דאוריתא. נפן ונראה איזה גיל הוא חייב מן התורה. כי לחיוב דאוריתא לכל המצוות יש שני גילים, שני סימנים, ושתי קצבות. גיל השנים היינו שלש עשרה שנה ויום אחד. והבאת שתי שערות. ואחד בלעדי השני אינו מספיק, כי באחד משני הסימנין עדין אינו חייב במצות מן התורה. אבל הרמב"ם פסק בריתא דחגיגה כנ"ל, ומתניתין לצדדים קתני. על הפטורין מדובר בשלא הגיעו לחינוך, והחיובים בשהגיעו לחינוך. כל גיל חינוך לפי מדתו ושעורו, וכל פרט לפום חורפיה. וכך גם התוספות הביאו פירושים שונים למשנה דברכות. יוצא איפוא, כי אין גיל קבוע לחיוב מדרבנן ואין גיל קבוע לחיוב במצות מן התורה. אך האם לרש"י יש גיל קבוע לחיוב מן התורה בתפלין ובשאר מצות, נראה דלא, כלומר גם לרש"י אין גיל קבוע. אמנם כל שהגיע לכלל שנים חייב בכל המצוות בתוך הנחה שכבר הביא. וכך היה נהוג בתימן אם נזקקו לעשירי להשלים מנין לתפלה שאלו את אבי הבן אם הבן בן שלש עשרה, כי כך פסקו הפוסקים לכל מידי דרבנן אין צורך בדיקה אם הביא, אם ענה בחיוב משלימין בו לקדוש ולקדושה. אך לעונשין וכדומה, הרי ברור שאין עונשין מתוך הנחה אלא מתוך דבר ברור.

יוצא איפוא, דלכולי עלמא גם לרש"י אין גיל קבוע לחיוב מצות מן התורה, וכל ילד שהגיע לכלל שנים עדיין אין חיובו ברור מן התורה.

עד כאן לעצם החיוב במצות ובכללן מצות התפלין. ברם עריכת משתה ושמחה לא מצאנו לזה כל רמז או סימן בגמרא ולא כפי שנדמה לי בשאר ראשונים. וברור שאין לזה כל זכר במשנתו של הרמב"ם, ולפיכך אין זכר לחגיגה זו בתימן ומה שגם אמונים על תורתו של הרמב"ם. אך מקור נמצא לה בזהר, שם מסופר כי כאשר הגיע ר' אלעזר בר"ש לגיל שלש עשרה עשה ר' שמעון מסיבה לחבריא. וכאשר שאלו אותו מה טיבה של סעודה זו, ענה האם קל בעיניכם שעתה נכנסה נשמה חדשה בר' אלעזר ולא אעשה מסבה של שמחה. ע"ש. ומכאן נדמה לי מקור המסיבה והמשתה שנוהגים לערוך כאשר מגיע הבן לגיל "בר-מצוה" משוער. אם כי אפשר שהרשב"י ידע שבנו ר' אלעזר כבר הביא גם שתי שערות.

נראין הדברים שאם יש מקום למסיבה ולשמחה כל שהיא, הרי אין זו שמחה ביולוגית אלא של מצוה ענינית. כלומר, שהבן חייב גם במצות שהזמן גרמן, וזו היא גם הסבה והטעם שאנו מברכים בכל יום שלא עשני אשה. וכך אמרו בירושלמיברכות פ"ט הלא שאנו מברכים שלא עשני אשה שאין האשה מצווה על המצוות. ע"ש. יוצא איפוא כי הברכה היא הודעה לה' שזיכה אותנו במצות יתרות כלומר מצות שהזמן גרמן אשר הנשים פטורות מהן. ומכאן הטעות של אותן הנשים המברכות "שעשני כרצונו" שהיא ברכה לבטלה, ומי שתיקנה לא ידע טעם הברכה, והפך ברכה ענינית מחשבתית לברכה ביולוגית. ומכאן טעות נוספת, למי שסובר שחגיגה זו היא חגיגה ביולוגית, טעו ותקנו שהאב "מברך" או "מודה" ברוך שפטרני מעונשו של זה. וברור כי לדעת הרמב"ם שבניו הקטנים של אדם הם כקנינו והם נענשים בעוונו כמ"ש בפ"ו מהלכות תשובה הל' ב. שם כתב שנ' איש בחטאו יומת עד שייעשה איש. ומקורו בספרי פרשת כי תצא, איש בחטאו יומת, גדולים מתים בעון עצמן, קטנים מתים בעון אביהן. ובכתובות דף ח' וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם ובנותיהם ומתים כשהם קטנים. ע"ש. א"כ ברור כי הבן צריך לעמוד ולהודות לפני ה' ולומר ברוך שפטרני מעונשו של אב, וכפי שכתבתי בבאורי לרמב"ם בהלכות תשובה שם.

וכיוון שברכות והודאות הללו הם ענייניות ולא ביולוגיות טעו בזמן אחרון ונהגו לעשות "בת מצוה" בהגיע הנערה לגיל שתים עשרה שנה, ואף בלי ידיעה אם הביאה או לא הביאה. וכבר התריעו גדולי הפוסקים האחרונים היודעים על מה הוטבעו אדני תקנות חז"ל, כגון הגאון ר"מ פינשטיין באגרות משה חלק או"ח-אע"ע סי' צז, שם כתב שמקור חגיגת הבת מצוה יסודו מן הריפורמים אשר אין להן חלק בדברי חז"ל, וכך נוהגים גם הקונסרווטיוויים. וכך כתב גם הגאון הרב משה שטרן בעל "באר משה" וסיים בדברי אזהרה שמנהג זה נלקח מן הגויים, והנוהג כך עובר משום ולא תלכו בחקות הגוי. ע"ש דבריהם המאלפים הבנויים על אשיות התורה. ואני סבור שיש בדבר גם סלוף דברי חז"ל ומטרותיהם בברכות הללו לכל אורך הקו.

התדרדרות שגויה זו ירדה לשפל נוסף, שמקביל לחגיגת הברית מילה המקודש על כל ישראל באשר ישראל הוא, בריתו של אברהם אבינו, עורכים כיום מסיבה וקוראים ומזמינים אורחים באחד מבתי המלון המפוארים להם וקוראים להם חגיגת ה"בריתה". ומזמינים לה אנשים ונשים. גם יחד כדרכם וכעלילותם. ולא ירחק היום שיעשו לבת דברים מכוערים כמו שכתב ר' שמשון בלוך בספרו שבילי עולם בחלק אפריקא, שכך נוהגים שבטי האוטונטוטים. ע"ש.

קצרו של דבר אשריך יהדות תימן המקורית שכל מנהגותיך על טהרת הקדש.

· מתוך המבוא להגדת תימן (אגדתא דפסחא), ירושלים, תשנ"ה, 1995.

…כבר בשנת התשמ"ה במבואי או בהקדמתי לסדר התפילה של הרמב"ם, בספר אהבה עמוד תש"י כתבתי את קבלתנו מסורתנו שהרמב"ם קיבל את נוסחי התפילה מיהודי תימן, ואף הוכחתי בכמה וכמה ראיות והוכחות, או כעין ראיות והוכחות, וכמנהגו של עולם, נטפלו למאמרי כמה מלומדים מסוגים שונים, מהם בעלי דיפלומה מהם מלומדים למחצה, לשליש ולרביע, וכמעט כולם אמרו לא שמענו זאת, וכבר ידוע הכלל "אין לא ראינו ראיה" או "לא ראינו אינה ראיה". והפריחו השערות ואמרו היו עוד מנהגים במצרים, אך עד כמה שניתן לי ונתאפשר לעקוב אחר תגובותיהם, לא מצאתי אף אחד שביסס את אמירתו בראיות, אפילו ראיות לכאורה, לרבות גם אחד חכם שאמר "שלא שמע". בשערי סידור התפילה "שיח ירושלם", שיצא בשנת תשנ"ג חזרתי על קבלתינו מסורתינו, ואף הבאתי את דברי מהרי"ץ בתשובותיו "פעולת צדיק" שכתב וז"ל: "וזה מנהג קדמונים דקדמונים כמעט מימי הבית, כמקובל בידנו שכל מנהגותינו בענייני התפילות מימי חורבן בית ראשון". ואם לפי דברי אותם החכמים, מהיכן "מימי החורבן", הלוא לדבריהם קיבלנו את הנוסח הזה רק מהרמב"ם. ולא ראיתי אף אחד מאותם החכמים שביאר את דברי מהרי"ץ אלה שהיה כשלוש מאות שנה לפני. לרבות אותו הטוען שהוא "מדעי" (אגב, למילה זו יש שלוש צורות קריאה בתימנית ושלושה מובנים לה). והן גם עתה אוסיף מה שלא כתבתי בביאורי למשנה תורה של הרמב"ם, כי גם בנוסח ההגדה של הרמב"ם יש שריד של מנהג תימן, כי בפתיחת ההגדה נחלקו אמוראים בגמרא אם לפתוח "עבדים היינו" או "מתחילה היו אבותינו", כלומר אם לפתוח בשעבוד הגשמי או בשעבוד הרוחני. והנה הרמב"ם בהלכה כתב ופסק לפתוח בשעבוד הרוחני ולהתחיל "מתחילה היו אבותינו", ואחר כך "עבדים היו אבותינו". ובנוסח האגדה ההגדה שינה וכתב שמתחילים עבדים וכו', מבלי להסביר את שינוי עמדתו, והנני אומר עתה כי יש לצרף עוד ראיה-הוכחה זו או למידות זו לכל אותן ההוכחות לכאורה שכתבתי במשנה תורה התומכות בקבלתינו כפי שכתב גם מהרי"ץ, כי את הנוסחים קיבל הרמב"ם מיהודי תימן, למרות כל התמיהות והפליאות של המבקרים השונים אשר כמנהגם וכדרכם להתנגד לכל חדש בעיניהם. אם כי הפתיחה ב"עבדים היינו" משותפת כמעט לכל העדות.

· מתוך ההקדמה לפירוש נביאים ראשונים לר' אברהם בן שלמה, כרך א', תשנ"ט.

ועדיין אני ניזון ומזין, נהנה ומהנה, מעזבונו של סבי הרה"ג יחיא קאפח זצ"ל. רבות רבות פרסמתי, ועדיין אני מפרסם, כל זמן שאני חי, מעזבונו. עשרות ספרים, ועשרות מאמרים, קונדרסים וחוברות. ויותר מהמה הספרים השלמים, ועדיין עזבון זה מפכה ונובע מקור דעת ותבונה, ממקור גולת תימן העתיקה, אשר שמרה ושימרה דברים יקרי ערך אשר לא יסולאו בפז. ומהם כתבי יד יחידים בעולם כפי שפרסמתי בשעריהם, כגון פירוש המשנה המיוחס לר' נתן אב הישיבה, תשובות הריטב"א, תשובות ופסקים של הראב"ד, ועוד ועוד, ועל כולנה משנה תורה להרמב"ם על ארבעה ועשרים כרכיו. משנה עם פירוש הרמב"ם על שבעת כרכיה, אשר אלמלי השתדלותם של אבי וסבי זצ"ל לשמרם ולשמרם לא היו קיימים. את כל אלה עשו בעשר אצבעותיהם ללא עזרת מוסדות וללא תמיכת ממשלות. גם אני בעז"ה צעדתי לאיטי בעקבותיהם והנצחתי מעט או הרבה מעזבונם. מבלי לשים לב לנביחותיהם של כלבי המחראות, בני בלי שם, אשר תיארתים לא פעם שאין להם לא נר"נ ולא רו"ח, ובמדה ויש להם משהו מעין זה אינו אלא מהבל חיכוכי הקליפות. או כפי שמגדירים אותם בני תימן בלשונם המקורית "פסו אבליס". ברוך שהבדלנו מהם ומהמיהם ומהמונם, המתקדשים והמטהרים, אומרים אל תגש בי כי קדשתיך. וכבר הודיתי לה' לא פעם על חלקי, והנני מודה גם הפעם ברוך שעשאני בן לאבי ונכד לסבי. אשר הורישו לי את הנפש הזו היונקת מרוח ישראל סבא. נטעו ושתלו בי ממקור היהדות מיסודו של אביר הרועים הרמב"ם ז"ל. ולא פנינו אל רהבים ושטי כזב, כזב לכל מיניו וסוגיו, כזב מקודש, וכזב מכוזב. ואני מפסיק כאן ועוצר את שעטת הקולומוס, כי הרהורי הלב לפעמים מתפרצים, ועלולים לגרור את האדם על כורחו. ומעלימים ממנו כי הוא נמצא בעולם השקר הכזב והשוא.

· מתוך ההקדמה ל"ביאור מלאכת ההגיון" להרמב"ם, תשנ"ז, 1997.

…לא אמנע מלבטא את תחושותיי. דומני כי במאמר זה סיימתי את הקף מעגל ספרי רבנו היהודיים וגם אשר קשר להם עם היהדות או עם מבנה ספרי רבנו היהודיים. נשארו ספרי רבנו ביתר חכמות העולם, בפרט ספרי רבנו הרפואיים ואלה רבים הם. ואשר בשעתו הציע לי ד"ר ז' מונטור לעסוק בהם, ואני סירבתי, ועד כה לא נגעתי בהם. והיה אם בורא עולם ברחמים יעניק לי שנים וזמן כפי שנהג עמי עד כה בחסדיו הרבים, כי אותם שנים אשר נזכרו ע"י דוד כבר אכלתים, אשתדל בלי נדר לעסוק בהם אף שאינם שימושיים כיום, אעשה ככל יכולתי לכבודו של רבנו הגדול זצ"ל. וברור לי שלא אעסוק בשו"ת שלו על אף נחיצותם, מסיבות שהזמן גרמן. כן ברור לי כי אותן האגרות המפוקפקות לא אעסוק בהן, והאל ברחמיו יצילני מלהיכשל בהן ומלהכשיל את אחרים, והנני מפקירם לנלוזי הלב לדעתי, הם ותגריהם ותגרי תגריהם יתדשדשו ברפשם ויטבעו בבוצם, ורבנו וכיסאו נקי. ולא אמנע מלהביא דברי הר' שמשון בלאך בספרו שבילי עולם, מצרים עמ' כט וז"ל לא אחד היה איש מהיר במלאכתו מלאכת הרמייה, רבו מכתבי עמל מאשר עמל ואון בקרבם, אשר על קדוש ישראל ההוא התוו דברי שקר, הורו והוגו מלבם השמחים ללא דבר וכו' ע"ש.

· דברים שנכתבו בשער ספר "גן השכלים" במהדורה שיצאה בשנת תשי"ד, 1954.

זה ימים רבים לבי הומה עלי, אף לילות יסרוני כליותי, בראותי מה רבה העזובה ברכוש אשר הנחילונו אבותינו חכמי תימן ראשונים ואחרונים, עזבון יקר ערך לא יסולא בפז הניחו לנו בכל השטחים ובכל המקצועות, בהלכה ובאגדה, במוסר ובקבלה, במדרש ובפילוסופיא, בתכונה ובהיסטוריה, דבר גדול ודבר קטן איש איש כפי יכולתו ודעתו, למעלה משלש מאות חבורים שרדו בידנו כיום מחכמי תימן, והנם מפוזרים בכל קצווי תבל, בספריות ציבוריות ובספריות פרטיות, קבורים גנוזים ואין מתעורר עליהם להוציאם לאור עולם בבחינת "הנח להם והם כלים מאליהם". מפעם לפעם נמצאים מלומדים שמזדמן לפניהם ספר זה או אחר בוררים ולוקטים, לקוטי בתר לקוטי, מפרסמים קטע מפה קטע משם, בורר על יד על יד, כדי לתת לקורא הרודף בהרים מושגים מקוטעים זעיר פה זעיר משם, כי לצערינו גברה השטחיות בצבור הרחב, אולי קוצר זמן, בכל אופן קוצר רוח, כל אחד רוצה לדעת את הכל בלי לטרוח ולהשקיע זמן בקריאת ספרים במקורן, זמן שבלאו הכי מתבזבז בדברים של מה בכך, ולשם זה נמצאו סופרים ואספנים המגישים לקורא חוברות וקבצים שהן מעין רשימות ולא יותר, ועל ידי כך נגרם נזק לחבורים עצמם שבבואך להציע למו"ל ספר זה או אחר אתה נתקל מיד בתשובה המוכנה ומזומנת על דל שפתיו "הרי פלוני כבר הוציא קטעים מהספר ואין צורך להדפיס כל ספר".

מתוך דאגה עמוקה לגורל ספרות יהודי תימן וכולה פניתי לקצת משכילי עם….

· מתוך ההקדמה לסידור "שיח ירושלים" לראש השנה, חלק ג', תשנ"ה

…ידועה היא מאז ומעולם תפלת ראש השנה שבה פותח אדם את שנתו הבאה עליו לטובה, שלא כמנהג אומות העולם, מנהג ישראל. ישראל פותחים את שנתם החדשה בתפלה ובתחנונים לפני יוצר הכל לסלק מדרכם כל המעצורים העלולים להסטותם מדרך הישר, ואף אם לא להסטותם בפועל, הרי עשוים להטרידם שלא יצליחו לעשות מה שחובתם לעשות כדי שתפלתם תתקבל ברצון. ומסכים רבים הם העומדים למכשול בדרכו של כל אדם. מלבד עברות בדברים התלוים במעשה, שבדרך כלל אדם מישראל באשר הוא ישראל עשוי הוא להזהר בהם בכל ימות השנה, על אף רוח הטומאה והסיאוב המרחפים בכל פינות החיים. וכל אדם בדרך כלל מתכונן ומטהר את עצמו, היינו את גופו ואת נפשו מכל החטאים הגדולים, ואשר למרבה הצער הכינוי "מתירנות" שמכנים את החטאים הגדולים לכאורה מקלישים את חודם ומקללים את חומר העברה בעיני אותם הקלילים, אך בטוחני בשלומי אמוני ישראל שאינם נכשלים בהם כל ימות השנה, בפרט בימים המקודשים הללו הבאים לקראתנו לשלום, ואשר חכמי הדורות קראום "ימים הנוראים", כלומר שמורא זמן הדין ורוחו, מרחפת בהם על האדם באשר הוא אדם.

אך ישנם עוונות חמורים מן העברות התלוים במעשה והם הם המכשילים את האדם, ואין האדם הפשוט חש את חומרתם, וכפי שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה הל' ג' וז"ל "ואל תאמר שאין התשובה אלא מעברות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגנבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן, מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתל ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה לפרוש מהן, וכן הוא אומר "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" וכו' ע"ש. וברור כי "דרכו" האמורה כאן הם המידות הרעות שאדם שוקע בהן, ופעמים עמוק עמוק מבלי להרגיש, והוא שסיים "ואיש און מחשבותיו". שעברות אלו התלויות במחשבה, קשים לפרוש מהן, בפרט כאשר יצר הרע המטיף להן, מקבל אותן וממתק אותן בתחושת כבוד נדמה או מדומה, הרי האדם עלול להתדרדר למעמקי שחת בדמותו שהוא מרחף מעל ענני שמיא, והוא רחום יצילנו ויציל כל חושבי שמו מן השקיעה בתאוות הנמבזות באמת.

· מתוך הסיום לסידור "שיח ירושלים" לראש השנה, חלק ג', תשנ"ה

אע"פ שחזקה על כל אחינו יוצאי תימן, שנידדו שינה מעינהם בכל חודש אלול והתעוררו וניעורו לאמירת ה"אשמורות" כמנהג אבותינו מקדם קדמתה. הרי בעשרת הימים הללו חייב כל אדם ביתר שאת ליעור ולהתעורר לקום בלילות לאמירת נוסח ה"אשמורות", וירבה בלימוד התורה ואהבת חסד כדי להכריע את עצמו ואת העולם כלול לכף זכות. ומן השמים יסייעונו על מעשה רצונו כרצונו.

בברכה ובאיחולי הצלחה להשגת המטרה

כ"ד יוסף קאפח

· "בשער" מתוך סדור תפילה "שיח ירושלם" ליום הכיפורים, חלק ד', תשנ"ז

…דומני, שהגורם העיקרי לשילוב "כתר מלכות" בתוך תפלות יום הכיפורים, הוא הוידוי ודברי הכניעה המרגשים היוצאים ממעמקי לבו של רשב"ג, בפרט אם עשאם בסוף ימיו המעטים, שהדברים האלה הם ודאי מעניני יום הכיפורים. אם כי כל כולו ספוג מדעותיו האסטרולוגיות של רשב"ג, דברים שהרמב"ם התנגד להן בחריפות רבה, לא הפריעה עובדה זו ליהודי תימן. והתגבר בדעתם על תחושה זו, יופי הביטוי ונואי החריזה. ואשר גם הרמב"ם כבר העיד גם עליו שהוא עשה את מלאכתו בכל היופי ובשלמות האפשרית. בכל זאת לדעתי, הוידוי הוא שהכריע את הכף. ורבים הם חזני תימן שהיו חנונים בקול ערב, ואמרוה ברגש רב, ובכנות ובכוונה רבה חזן חזן ולחנו. ויש שהיו מושכים קהל רב לשמעם, ואף גם זאת רוב החזנים אשר אמרוה הבינוה היטב, את מילותיה ואת ערגותיה, שכל שומעיהם הצטרפו להבנת החזנים ויחד עם המחבר המשורר עלתה כוונתם למרומים כאגודה אחת לפני בורא עולם ברחמים, כי שם לא היו המתחזים כיודעים, כבימנו אנו, אשר יש המחזנים ורוח עועים וקול עועים בקרבם.

· פתח דבר מתוך "הכוזרי" לריה"ל, קרית אונו, תשנ"ז

לפני שנים לא מעטות, כלומר לפני כחמישים שנה בשנת תש"ז- תש"ח התקיים שעור במשנתו המחשבתית של ר' יהודה הלוי, אחד השרים הראשונים במחשבת היהדות, השעור התקיים בישיבת "מרכז הרב". מגיד השיעור היה הנזיר כמור"ר דוד הכהן זצ"ל. או יותר נכון "מנהל השיחה" כי לא היה זה שעור כפי שמקובל היום אצל מגידי השעור. אלא הנוהג היה שהר"ד היה מרצה בהרחבה תוכן הקטעים המשוערים שילמדו באותו ערב, לפני שומעי לקחו. ואחר כך חוזרים קטע קטע בהרחבה ובהסברה. השעור התקיים כל יום חמישי בערב, כלומר בליל שישי. כאשר לפני כל אחד ספר בתרגומו של אבן תבון. ואף החלותי אז במלאכת התרגום. במשך הזמן יחד עם לימודי בישיבת מרכז הרב, ובמכון הר"י פישל, עסקתי גם בעבודות אחרות ומגוונות. והדבר נגנז אך לא נגוז. כעבור כמה שנים סיימתי את מלאכת התרגום. והנה בקרב שנים יצא הספר כביכול בתרגום חדש חדיש ומחודש, של ר' אבן שמואל. הספר יצא בקול רעש אדיר בתרועה גדולה. עם כל כלי ומכשירי הפרסומת. עם פרסומי שמות עשרות חכמים נבונים ומלומדים, המהללים משבחים ומפארים את ההוצאה החדשה, עם חדוש חדש חדיש ומחודש, כלומר עם נקוד מלא, בצירוף דרשה ארוכה רחבה להצדקת הניקוד, אשר בלעדיו לדבריו אין המהדורה ראויה. ולא ההוצאה כדאית.

דברתי אני עם לבי לאמר חכי כמעט רגע עד אשר יעבר רעם [בריש] עד אשר ישוך מעט הקצף הגואה ועולה, המאיים לשטוף כל הנקרה בדרכו. כי אם הוציא אני את מהדורתי תרגומי, הוא יהיה בהחלט לא נכון, והראיה שהוא לא נכון, שהרי אינו כמו בהוצאה פלונית אשר עשרות חכמים ונבונים הללוה ושבחוה. והוכחה נכוחה מוכחת זאת כבר הכיר בה הרמב"ם וחשש מפניה בשעתו, כמו שכתב בפתיחת ספרו "ספר המצוות" שכבר חשב למנות המצוות מנין רגיל בלי להביא ראיה על כל מצוה למה מנה אותה מצוה. וחזר בו ונראה לו לשנות את דרכו ולהרחיב, ומשום כך נוצר ונולד ספר המצוות, מפני שהרואה יראה שאין מנינו תואם את מנין קודמיו, יחליט מיד שמנינו טעות, שהרי אינו כמו שמנה פלוני ואלמוני, לפיכך היה צריך להרחיב. ומשום כך גנזתי את תרגומי, עד עתה שמעט התפניתי.

בינתים חזיתי מחזה שהחרידני. ראיתי את ריה"ל חגור שק ויושב בודד על שן סלע ומצודה, וכל חזות פניו קדרות, ומקונן את קינתו, וכה אמר [דב ירדן עמ' 16]

וכמה אצעק חמס, ואאנק ואאנח.

נפל נזרי ונרמס, ומרום לארץ צנח.

חם לבי וימס, ולא ישקוט ולא ינח.

כמה אהיה למס, בבור גלותי מונח.

הלעולמים יזנח ולא יוסף לרצות עוד [תהילים עז, כו].

הלכתי קדרונית, בידי הגרית [השפה הערבית] וכושית.

המאריכות מענית, על גב מחלית ומושית.

וממשלה קדמונית, יכחשו ומלכות ראשית.

ואני פעם [תרגום א"ת] ושנית [מעשה אב"ש] עצות בנפשי אשית

מתי אקיץ שלישית [נדמה לי בתרגומי] אוסיף אבקשנו עוד [משלי כג לה].

הן עתה לאחר ששמעתי קינתו של ריה"ל שבתי וראה את אשר עולל לו האב"ש, אשר הפך דבריו על פניהם, וכנראה משום כך חשש להצמיד את המקור למעשיו, אלא בהרבה מקומות שינה עד לבלי הכר, הקדים ואיחר, הוסיף וגרע, וטען שהוא משלב את פירושו בתוך דברי ריה"ל, שיפץ ושיפר, שינה וערך כרצונו, העמיד עצמו כמדיום במלאכת הספיריסטיס, ודברי ריה"ל משמשים לו כרוח לא מעולמנו התקוע בגרונו לפי דבריו, ומדבר מפיו. עם לא מעט עוז העזה ותעוזה, לנהוג ככה בדברי ראשון. ומתפלא אני על כל אותם המלומדים המעידים לפי דבריו על נכונות מעשיו, בזמן שאני מכיר חלק מהם שלא ידעו אף מלה ערבית.

ומשנה תימה על יודעי הערבית שבין המהללים לפי דבריו. האם לא הקבילו את תרגומו לדבריו עם המקור הערבי? קצרו של דברו אין לי חלק לא עם אלה ולא עם אלה. מציג אני כאן את תרגומי במקביל למקור הערבי, ואשר בעיקרו נעתק מן מהדורת ה' הירשפלד. והוגה ותוקן על פי ההוצאה של המקור המדויקת כפי כל דרישות המדע מעשה ידי אומן פרופ' ד"צ בנעט המנוח. ועוזרו משלימו יבדל לחיים פרופ' חגי בן שמאי, אשר שניהם חברו אם כי לא יחדיו להוציא דבר מתוקן ומשוכלל מתחת ידם.

נכון כי תרגומי יותר כבד מפעולתו של האב"ש בשל הצמידות למקור. וחסר בו החלקלקות של הקוסמטיקה הסנטיטית התלושה מן המקור והמרחפת על כנפי רוח. וכבר אמר המשל התימני "לא יגרנך בנאת אלעיד ולא בהאים עלאן". והלכה פסוקה היא אצלנו אין מפרכסין, ואין משרבטין [ראה פי"ח מהלכות מכירה הל' ב-ג]. בעיני עדיף תרגומו של ר"י אבן תבון עם כל אי דיוקו, כי שגיאותיו ושגיותיו נעשו בשגגה, כי לא ידע. אך שגיאותיו של האב"ש אם ידע הם בכוונה תחלה, ואם לא ידע הרי שגגת תלמוד עולה זדון, כי מטרתו המוצהרת לקלל לדלל ולקלש, כדל להקל על הקורא המדמה לקרוא דברי ריה"ל. ורבות עתים אף השמיט דברי ריה"ל והשחיל במקומם את מסתו שלו. לכאורה טרח ויגע הרבה ולווה את מהדורתו בעבודה רבה, ואשר לדעתי ספק רב אם מי שהוא יזדקק להם אי פעם, למעלה מכפל מלואים ולהג הרבה. ואם ננהג כפי המשל התלמודי "זקנך מגודל", ענה "יהיה כנגד המשחיתים". לפיכך צמצמתי במהדורתי זו אף ממה שנהגתי בספרי רס"ג ורמב"ם ואחרים…

· הערה מתוך מאמר "אזהרות לפי מנין הרמב"ם"-תשל"א (כתבים, חלק ב', עמ' 683)

בימים ההמה ובעת ההיא בחדש סיון של שנת התרצ"ה בהיותי כבן שבע עשרה שנה, כאשר סיימתי באותה השנה למידת ספר המצות של הרמב"ם בחברת ידידים וחברים חובשי בית מדרשנו ואשר רבים מהם משמשים כיום רבני ערים ומושבים בישראל, הושפעתי מאד אז מדברי הביטול של רבנו שבהם בטל הוא לחלוטין את מנין המצוות שמנו הראשונים, ובמילים חריפות את פעולת הפיטנים אשר כלשונו "יעלו שמים ירדו תהומות" בלכתם בעינים עצומות אחרי קודמיהם, והדברים מכוונים בודאי גם כלפי האזהרות שחרז ר' שלמה בן גבירול, ואשר בתימן נהגו בשלוש מאות השנים האחרונות לאמרם בבתי הכנסת בשני ימי חג השבועות לאחר קריאת ההפטרה….ואף הוכנסו לסדורי התפלה שנכתבו בשלוש מאות השנים האחרונות. ולפנים לא היו נהוגים כלל בתימן, ובכל הסידורים העתיקים אין למו כל זכר, ובכל אופן כבר הונהגו בימינו ונעשו כאמתה של תפלה וכדבר שבחובה, ומנגינתם המיוחדת להם שנוצרה והורגלה בין חזני תימן נעשת חלק ממהותו של חג השבועות, ואי אפשר לתאר השראה של חג השבועות בלי האזהרות וסלסוליהן, והיה לי אז מאבק נפשי רב, היאך לפייט לפזם דבר שאינו נכון, וזה גרם שאותה ההנאה הרוחנית שהיתה לי בהם לפנים פגה במקצת, אותה ההרגשה הנעלה שבסלסול תרי"ג מצות דעכה מעט, כי חוש הביקורת בכל קטע עלתה על הנאת הטעם שבסלסול החזן. ואם אניח שלא אקראם, היתכן חג שבועות בלי קריאת כל מצוות ה'?. חשבתי לקרוא מיניו הקצר של הרמב"ם שבתחלת ספרו משנה תורה, אך הרי אינם חרוזים וקצובים, ואם אמנם יש בהם הנאת הלמידה הרי אין בהם הנאת התפלה, הנאת הפיוט שגב החריזה ורוממות השירה, אשר חסרון זה משרה בלב הרגיל בהם הרגשה של תפלת חג השבועות בלתי שלמה, או אף חסרון משהו שאין לצמצמו בהגדרה מלולית. וכך עלה בליבי הרעיון לפתור את מצוקתי הנפשית על ידי עשיית מעין אזהרותיו של רשב"ג ושיהו בנויים על פי מנינו של הרמב"ם, וכך עשיתי, כתבתי חרוזים אלה אחת לאחת, המשכתי לשמוע בבית הכנסת את סלסול אזהרותיו של רשב"ג על אף תחושת הבקורת שהיתה לי נגדם בבחינת "אל תפרוש מן הצבור" ולאחר התפלה פזמתי בביתי לעצמי חרוזים אלה באותה הנעמה ובאותו הלחן של אזהרות רשב"ג, והיתה לי הרגשה שמניתי את מצות ה' כפי מנינן הנכון ועם זאת גם הסלסול והמקצב הלחני לא חסר לי. ולא הפריעה לי כלל ולא פגמה בספוקי הנפשי עצם הידיעה שרחוק רחוק אני ממתק דבריו וערבות אמריו של רשב"ג. ספרתי מעשה שהיה היאך היה כדי שלא יחשדני הקורא שאני משלה את עצמי שעשיתי מלאכה גדולה, יודע אני ערכה הפיוטי של עבודה זו, וכשם שלא עשיתיה מתחלה אלא לשם ספוקי הנפשי והרגעת רגשותי בלבד, כך גם עתה תוקע אני אותה כאן למזכרת לי לימים עברו ואינם, ימי עלומים אי שם בפנת עולם עתיקת תרבות והליכות חיים. ועם הקורא הסליחה.

· ענייני שמיטה- הערות מארי זצ"ל (משנת השמטה, אביעד אשואל, תשס"א)

סימן ט' סעיף א':

לפי דעת רבנו הרמב"ם אין לסמוך על אוצר בית דין, בדברים מסוימים.

הערה א':

עי' רמב"ם (פ"ז, הל' ב) ובדברי מו"ר עט"ר הגר"י קאפח זצ"ל (שם, ציון א) דכתב: "ולא חילק רבנו שום חילוק לא כפיהמ"ש ולא כאן. לא במהות הבעור ולא בזמנו, ולא בין יחיד לציבור. ולא בין יחיד לבית דין. כוונתי למה שנקרא אוצר בית דין, מקור המושג הוא התוספתא רפ"ח דשביעית, ותוספתא זו כתובה בלשון הקדש ברורה ופשוטה לא בלעגי שפה ולא בלשון אחרת, והייתה מצויה וידועה לפני רבנו כלפנינו. ואעפ"כ התעלם ממנה ולא הזכירה בשום מקום ולא רמזה בשום רמז…" עכ"ל. ועי"ש עוד בפירוש מו"ר זצ"ל לתוספתא ותרווה צמאונך. [ולדעת רבנו אין אוצר בי"ד מפקיע איסור סחורה, קדושת דמים וביעור. ע"צ].

סימן ט' סעיף ב':

לפי דעת רבנו הרמב"ם אין לסמוך על היתר מכירה.

הערה ב':

עי' תשובת הרמב"ם (סי' קכח, מהדורת בלאו), וברמב"ם (פ"ד, הל' כה [כט]), שגוי אשר קנה קרקע בא"י, עדיין הקרקע נשארת בקדושתה, ואין הגוי יכול להפקיע את קדושתה ממנה.

וכ"כ מו"ר עט"ר הגר"י קאפח זצ"ל (פ"ז, הל' ב, ציון א) וז"ל: גם ההפקעה ע"י המכירה איני יודע אם יש בה להועיל לדעת רבנו". עי"ש עוד. […]. ונשאל כמו"ר עט"ר הגר"י קאפח זצ"ל, אדם שבא לשוק מה עליו להעדיף? האם לצרוך מהיתר מכירה, אוצר בי"ד, או סחורה ערבית? וע"ז השיב מו"ר זצ"ל: שבזה"ז עדיף שלא לקנות סחורה ערבית משום שאין לחזקם. והוסיף השואל לשואלו, הרי הרמב"ם פסק שמחזקים ידי גוים. וע"ז השיב כמו"ר זצ"ל שהרמב"ם לא דבר בגוים המוחזקים כשופכי דמים, המבקשים להפקיע את אחיזתנו בארץ ישראל. ולכן בשעת הדחק יראה לקנות מהיתר מכירה או אוצר בי"ד בפרט ששביעית בזה"ז דרבנן. ויש להעיר שמו"ר הגאון רבי רצון ערוסי השמיענו שלפי מו"ר זצ"ל היתר מכירה עדיף על אוצר בי"ד, כיון שמו"ר זצ"ל תקף ודחה מכל וכל את אוצר בי"ד. ואילו בהתייחסותו להיתר המכירה ציין ש"איני יודע אם יש בה להועיל לדעת רבנו", והסתפק בדברים אלו. ואילו היה סובר שהיתר מכירה אינו מועיל כשם שאוצר בי"ד אינו מועיל היה דוחהו ותוקפו בחריפות, כפי שתקף בחריפות את מכירת חמץ לגוי. ע"כ. […] אך המהודר ביותר לקנות מסחורה שבאה מחוץ לגבולות עולי בבל דהיינו חוצות אשקלון ועין יהב.

· מובאות מתוך ההקדמה הנפלאה לפירושו על משנה תורה- מדע, כרך א' (התשמ"ד, הוצאת מכון מש"ה)

-…וכאשר הגענו לתלמוד כצוואת חז"ל "בן חמש עשרה לתלמוד" וכפי פירוש רס"ג (משלי כב ו) שרוב העיסוק יהיה רק בתלמוד, הרי כאשר למדנו גמרא לא זזו מידנו דברי רבנו בהלכה ובפירושו למשנה כדי לדעת ללמוד ולהבין את מהלכיו של רבנו הגדול בהבנת הגמרא, היאך ובאלו שבילים הובילה הסוגיא בעיני רוחו אל מה שהניח בפירוש המשנה, ואל מה שקבע סופית בחיבורו הגדול, אשר אין משלו עד עצם היום הזה, לפניו לא היה כמוהו, ומאז ועד עתה אין כמוהו, בסדורו, בלשונו, בדיוקו, בהיקפו, בכלליות שלמותו.

-… וכבר הודיתי לא פעם, והנני מודה שוב, ברוך שעשאני בן לאבי ונכד לסבי, אשר הנחוני בדרך הזו דרך הש"ס והראשונים להעמקה, דרך הגאונים לפרשנות המקרא, ודרך רבנו להלכה, תורה צוה לנו משה מורשה, מורשתינו היא מן העולם ועד העולם, בה עסקנו, בה עוסקים, בה נעסוק כל ימי חיינו, ובעז"ה אנו ובנינו ובני בנינו כמצווה עלינו, את אשר הורישנו ה' אלקינו אותו נירש.

-…גם מיתר ספריו לא משכנו ידנו. כי כולם חטיבה אחת. אחד הוא הרמב"ם, הלכותיו, מחשבותיו והשקפותיו. ודברי אנשי השנאה והקנאה והתאוות השלכנו אחרי גוינו. [ראה נחל קדומים להחיד"א דברים כה יא].

-…לקיונם ומגרעתם של ספרי הדפוס היו שם דבר. כך שנעשו ספרי הדפוס כינוי לאדם משובש, עד שאם אומר אדם דברים לא נכונים באיזה נושא שיהיה מטיחים בפניו "דפוס שכמוך" לא כך אלא כך. הדברים נחקקו בלבי וגדלתי בהנחה כי שני סוגי רמב"ם יש בעולם, רמב"ם של כתבי יד תימן, ורמב"ם של דפוסים.

-מסורת היא בידנו מאבותינו, וזאת כתב סבי זצ"ל באחת מאגרותיו, כי עוד בחיי הרמב"ם שלחו יהודי תימן לבלרים מומחים למצרים להעתיק להם את ספרי הרמב"ם מתוך כתב ידו. וכפעם בפעם שלחו לעדכן ולהגיה את ספריהם על פי תקוניו והשלמותיו האחרונים של הרמב"ם, ועד אחרוני אחרונים.

-יהודי תימן חכמיהם ויחידיהם שמרנים הם, מעולם לא העיזו לשלוח יד "לתקן" ו"להגיה" בשום ספר שהגיע לידיהם, ובודאי לא בספרי רבנו שהיה נערץ עליהם ונתעלה בעיניהם כפי שהוא באמת, וכפי עדות הרמב"ן שהיו אומרים בקדיש "בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא משה בן מימון". וכנויי כבוד שונים מכנים את הרמב"ם חכמי תימן הקדמונים, כגון "מאור האפלה", "מאיר אפלתינו", "נר ישראל", "משה הזמן", "מרדכי הזמן".

-…כללו של דבר כל המהדורות ההדפסות וההדפסים המתימרים והמכריזים על מהדורה מדוייקת לא שינו בעמוד הוצאתם מן המודפס המצוי והנפוץ, וכל שבושי "העורכים" "המגיהים" "המתקנים" או "הבחור הזעצער" עברו אליהם בירושה, התנחלום והורישום לבאים אחריהם, ולא זזו ממקום תחנותם אשר תקעום שם הפולשים. ואת הרמב"ם ונוסחתו האמתית הציבו במדה מצומצמת בשולים או בסוף הספר תחת הכותרת "שינויי נוסחאות"…

-במהדורתנו זו אנו מחזירים את הדבר לישנו, הסבנו את הגלגל שמונה מאות שנה אחורנית, אל הנקודה אשר ממנה יצא, ומדפיסים אנו בעז"ה את דברי הרמב"ם עצמו במלואם כפי שקבלנו שיצאו מתחת ידו הברוכה, והם מופיעים בעמוד ככתבם וכלשונם.

-עבודה זו אשר עבדתי על ספרו זה שלרבנו, כבר עלתה על לבי לפני שנים רבות בהיותי עול ימים, לרגל העיסוק הממושך והמתמיד בספר היד החזקה עם ציבור הלומדים, בראותי צורך לעבודה מעין זו, כדי לתת למעיין את מלא האפשרות להבנת דברי רבנו על אפנם.

בעיקר יצרה בי דחיפה לכך דבקותם של סבי ואבי בכתבי יד העתיקים, ואשר לא חשכו כל מאמץ יגע והוצאות כדי להשיג כתבי יד שלמים וחסרים… וחלק מן החומר שנצבר באמתחתם נמצא כיום תחת ידי, [פרט למה שנגנב כאשר הגיעו ספרי מתימן לארץ ישראל, ולא מעט נגנב, כפי שהזכרתי בהקדמתי למורה הנבוכים].

-…ולא אמנע מלהזכיר כאן אמרת אמת אשר שמעתי מאחד מזקני תימן. הוא היה אומר "את דברי הרמב"ם אין צורך לתרץ אלא להבין". פעמים רבות שינוי קל, לא של משפט, לא של מילה, אלא של אות אחת בלבד ובה מתישבים הרבה קושיות, ונעלמים הרבה פלפולים, לדוגמא, בהלכות עבןדה זרה פ"ד הל' יג "קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפים אותם שנ' שללה ולא שלל שמים". על הלכה זו סערו סער כל משליכי בים התלמוד חכה, הללו מקשים והללו מתרצים, החל מהראב"ד ועד ימינו אנו, אמאי שורפין אותם הרי שלל שמים הם, ועוד מאי קראה שללה ולא שלל שמים, הרי לדבריו אפלו שלל שמים, ואלו אספתי כל מה שנאמר סביב דין זה יש בו כדי ספר. ובאמת הנוסח הנכון בכתבי-יד תימן "שורפין אותה" ומוסב על עיר הנדחת ולא על קדשי בדק הבית, שני חורים קטנים במם הסופית אחד למטה ואחד מן הצד ופתרו כל הבעיא, הקולות יחדלון וגם כל העם על מקומו יבא שלום.

-…והואיל וכן, שמתי את פני לדרוש ולתור באמתחתות עשרות רבות המפרשים, המעירים, המבארים, את דברי רבנו במשך הדורות. ואלו רבים הם, וגבול ומכסה קבעתי אז על עצמי, לעיין ולתמצת כשלוש מאות חבורים. וכך החלותי את עבודתי אחד לאחד, כאשר מגמת פני אל הקצב אשר קצבתי, אך הואיל ואין לי, לא צוות עוזרים, ולא חבר עובדים, ולא קבוצת מלקטים, לא צבור מגיהים, לא איגוד בודקים, לא חבורת מעתיקים, כי יחיד ועני אני כלשון נעים זמירות ישראל בתהלותיו פרק כה טז…

-…להפתעתי הרבה ראיתי כי ישנם הרבה הרבה באורים בדברי רבנו אשר חשבתי שהם מיוחדים לחכמי תימן, עתה עם החיטוט והבילוש מוצא אני לא אחת שאותם הדברים כבר הועלו על ספר מאותם הספרים והפירושים הגנוזים בבתי עקד הספרים ואשר איש אינו מנער את האבק מעליהם פרט לאותן העובדות בנקיון בתי עקד הספרים.

-…ואם טעיתי עם רבנו הגדול הסליחה כי שגגה היא.

-כל שכן בימנו שרבתה הבורות והעמארצות ועמה רבו אנשי השחץ, הפרוצים הפריצים, ההופכים את בורותם לקנאות, וטומאת סאובם לקדשות, ומוכנים הם להטיל שקוציהם בכל מי שנדמה להם שעל ידי עזות מצחם נגדו הם עשוים להתגדל בפני ובעיני כיוצא בהם, אך אנו כבר לימדנו הרמב"ם באגרתו…להתיחס בשלילה מוחלטת לאותם השליליים המשוקצים, צללי הולכי על שתים, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם, כך תקנו קדמונינו לומר בחג הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט.