יום שני, כב' אדר א', שנת התשס"ג ליצירה, בשי"ד לשטרות

עלון מס' 4. תפלה בנוסח תכלאל קדמונים א'

ככל שאנו חוזרים לסידורי תימן הקדומים אנו מגלים שאבותינו התפללו בנוסח אחיד וקצר מאוד.

אחרי המאה ה-16 נכנסו אט אט לתימן סידורי ספרד  והשפיעו על מנהגי תימן וסידוריהם. בין המאה ה-16 ועד המאה-19 נמצאים סידורים שבהם מתחילים להופיע שינויים בנוסח התפילה  המקורי של יהודי תימן.

"כל סופר ערך לעצמו עפ"י שיקול דעתו סידור אישי ובו שילב בין סידורי תימן הקדומים ובין ספרי הקבלה, סידורי הדפוס וכדומה. מבוכה זו היתה כה גדולה עד שבדיקת כ-500 סידורים גילתה, שמן המאה ה-17 וה-18 אין כמעט שני סידורים זהים" דברי ד"ר משה גברא, "חכמי ישראל שבתימן-מהרי"ץ", עמ' 40.

נשאלת השאלה האם להוסיף מזמורים לפני התפילה ואחריה ביום-יום (לא בשעת צרה או תענית), ולא לפגום בנוסח הסידור - יש בזה פגם?

ישנם כמה תשובות על כך:

א. עדיף תפילה קצרה בכוונה מלהאריך בתפילה ללא כוונה.

ראה הגר"י איבשיץ ב"יערות הדבש" (ח"א דרשה ג' ד"ה "ומזה הדור". וכיוצב"ז עוד שם בדרשה א' באמצע ד"ה "ומזה נלמוד") שכתב:

"בעונותנו הרבים מרוב פטפוטי הדברים ואמירת תהלים ותחינות ובקשות לא יכלה הספר, ההרגל בו הוא תנועה עצמית ומעצמם ינועו השפתים והלשון הולך וחדל ובקרבו ישים מחשבה אחרת למשא ומתן מחשבות זרות וכו' ועל זה נאמר כל המוסיף גורע וכו' חדלו נא מהרבה תפילות ותחינות, טוב מעט בכוונה, ולומר רק מה שניתנו מפי גבורת קדמונים ז"ל כי הם ידעו מקור התפילה וצנוריה למעלה וכו'"

הרב אליהו לאפיאן מגדולי בעלי המוסר בדורנו, מקפיד שלא להוסיף שום תחינה או תפילה חדשה שאין מחויבים לומר, וכשנשאל על כך השיב על פי מעשה:

 "ששאל פעם שוחט אחד מדוע סכינו כה קצר ? וענה לו בחלק הזה שאין לו לסכין ודאי אין בו פגימות !... וסיים ר' אליהו דכמו כן בתפלות מיותרות כאשר אינן לא מוסיפים לכל הפחות פגימות על אלו שישנן בתפלות שלנו אשר הם מוכרחות להאמר !..." (תחילת ספר "לב אליהו", ספר בראשית, מעשים והנהגות, עמ' 87).

ב תלמוד תורה כנגד כולם

חז"ל מספרים לנו (בשבת דף י ע"א) שני מקרים על תלמידי חכמים.

רבא ראה את רב המנונא שהוא מאריך בתפילתו, אמר עליו: מניחין חיי עולם (העיסוק בלמוד תורה) ועוסקים בחיי שעה ! ענה לו: זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וכשאדם מתפלל אינו נחשב שמחסיר מזמן התורה.

ר' ירמיה היה יושב לפני ר' זירא והיו עוסקים בהלכה. נתאחר הזמן לתפילה והיה ממהר ר' ירמיה לסיים את הנושא שעסקו בו כדי להתפלל. קרא עליו ר' זירא פסוק זה: "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח, ט)."

ראה גם במדרש הגדול פר' ואתחנן על הפסוק "ודברתם בם":

"איכא מאן דאמר ולא בתפלה, שלא יאריך בה שחיי שעה היא, לבטל תלמוד תורה שהוא חיי עולם".

ראה "לחם חמודות" פרק הרואה אות פד שכתב :

"מי שיש לו לב להבין וללמוד, טוב לו תורת ה' ללמוד, ודי לו בתפילות החובות מאנשי כנסת הגדולה..." (הביאו גם הברכ"י סימן א' אות ט' והוסיף שכ"כ אליה רבה בשם פסקי התוספות, ומביאו גם הכף החיים שם ס"ק לא, וגם המשנה ברורה שם ס"ק יב).

"מצויים מחזורים קדומים ללא כל פיוטים בתפילת יום הכיפורים. לאחר תפילת שחרית וקדיש תתקבל הוציאו ס"ת וקראו בתורה ובנביא. ומיד אחריהם התפללו מוסף, ותפילת מוסף לא היתה עמוסה ב"סדר העבודה". מה היו עושים בשעות הפנאי? תשובה על כך מצאנו במחזור אחד (מחזור כ"י ברשות רצון הלוי. הועתק בשנת אתתקכ"ג לשטרות, השע"ב ליצירה). "וכשגומר התפילה [תפילת מוסף] נופלין על פניהם, ואח"כ אומר קדיש, וכל העם יושבין בבית הכנסת וקורין בתורה ודורשין עד שיגיע זמן המנחה". והוא הדין לאחר מנחה."וכל העם יושבין בבית הכנסת וקורין ודורשין עד שיגיע זמן הנעילה"" (פרופ' יהודה רצהבי, ב"עיונים בהתפתחות מחזור-תימן" מתוך כתב-עט עלי ספר, תשמא, עמ' 109).

ג. משום טורח ציבור

נשאל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם סי' רסא) מהו לומר מזמורים ודברי תחנונים לפני התפילה, והשיב:

"ההוספות הללו בקריאת מזמורים או תפלות כגון תפלות רס"ג וזולתם מדברי התוכחות והמוסר לפני תפלת החובה, כל זה טוב מאד. ורצוי לרכז המחשבה, וכבר אמרו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים (ברכות פ"ה מ"א). אלא שזה רצוי ליחיד או ליחידים שביכולתם לעשות כן בבתיהם, אבל בבתי כנסיות הוא לדעתי טעות, כי בתי כנסיות לרבים, ואים יהיה שם אדם אחד זקן או חולה או נמול ונתאחר דקה מחמת תפלת הצבור ניזוק מכך. ובכל אלה חוששים לחלש שבציבור ומקילים עליהם בכל האפשר, ואין להוסיף עליהם בטורח עבודת ה'."1