יום שני, כב' אדר א', שנת התשס"ג ליצירה, בשי"ד לשטרות

עלון מס' 8. המהרי"ץ והרמב"ם

כתביו של המהרי"ץ מרובים בשינויים ותוספות מסידורי ספרד. הרבה מנהגים קדומים שומרם ואפילו מנסה להחזירם, אך הרבה פשרות עשה המהרי"ץ בין מנהגים חדשים למנהגים קדומים, ובחלקם העדיף אף את המנהג החדש.

כשהיננו מחפשים מי הוא הפוסק העיקרי בכל כתביו, מגלים אנו שהינו הרמב"ם. תיאר זאת היטב ידידי ד"ר משה גברא על יחסו של המהרי"ץ לרמב"ם, בספרו "חכמי ישראל בתימן- המהרי"ץ" עמ' 159-166, והריני חורג ממנהגי ומביא את כל דבריו והערותיו מספרו עקב צורך השעה:

הרמב"ם

עפ"י דברי המהרי"ץ, הרמב"ם הוא הפוסק העיקרי בתימן. בהקדמתו לסידור מדגיש זאת המהרי"ץ שלש פעמים. וזה חלק לשונו:

"ובזה הנערה באה אל המלך ... מרנא ורבנא הנשר הגדול אביהן של ישראל ומש"ה היה רועה ישראל בספרו ספר אהבה... כי כמו שאין להוסיף ולגרוע במילי דהלכות איסור והיתר וכאשר פתר לנו כן היה. כמו כן בנוסח התפילה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע קל מו שמיא... וכבר ידוע היות מרנא ורבנא בכל עניינו ומנהגותינו הר"מ במז"ל על פי שוריא שכלילו ואושיא... הנה כי כן כאשר דבר המלך... הר"מ במז"ל ודסמיכין עלוהי רבינו סעדיה גאון גם הוא לישועה היה..."

 אין זה מקרי, לדעתי, שנפקד מקומו של מרן בהקדמתו לסידור, שכן לכתחילה הוא מצדד, שלא להוסיף כלום על נוסח התפילה אפילו שמרן תמך בהם עפ"י השיטה לעייל. כחמש עשרה פעמים הוא מכנה את הרמב"ם מאריה דאתרא יותר מכל חכם אחר[1]. לשם השוואה הוא מכנה את מרן רק פעם אחת בלבד "מאריה דאתרא" [ולא עוד, שאין הוא כותב זאת בשמו אלא בשם פוסקים אחרים. ואף שם הוא אחרי רבנו. וכ"כ:"וכדכתבו פוסקים ז"ל דארץ התימן אתריה דהרמב"ם והריק"א" (פעולת צדיק ח"א סי' סט)], כפי שנאריך בזה לקמן.

את דברי הרמב"ם הוא מזכיר על כל צעד ושעל, כאשר הוא מגן על מנהג תימן הוא מבסס זאת על הרמב"ם, שכן המנהגים הקדומים היו בנויים על הרמב"ם[2].

מרן – ר' יוסף קארו

גם את דברי מרן מרבה מהרי"ץ להביא בחיבוריו, ואף אותו הוא מכנה "מאריה דאתרא"[3].ויש מקום, א"כ, לברר מהו יחסו של המהרי"ץ לשני מאריה דאתרא הרמב"ם ומרן, כלומר, כמו מי שפסק כאשר ישנה מחלוקת ביניהם או איזה חכם מחכמים אלו ראהו כפוסק העיקרי בתימן. אין ספק שאם שני החכמים בדעה אחת הרי המהרי"ץ נכריע כמותם. מלבד אם המנהג הקדום התימן היה שונה. מצאתי מחלוקת בהן מכריע מהרי"ץ כרמב"ם ומחלוקות בהן הוא מכריע כמרן[4].

... אך קודם שנוכיח את דברינו נראה שלעתים לא נהגו כרמב"ם מסיבות שונות בלי כל קשר לשו"ע. לעתים בגלל המצב הכלכלי הקשה נהגו להקל אפילו שהרמב"ם אוסר, וכלשונו:"כיוצא בזה נהגו להקל בעייני טריפות נגד הרמב"ם מטעם הפסד וכמבואר במאהר"י צ'אהרי", או שהוא כותב:"על כן ראו הראשונים מעיקרא לסמוך על החולקים (-על הרמב"ם, מ"ג)... ונהגו מטעם חיותם, ומה גם דהרמב"ם יחיד בסברתו"[5]. כלומר, חכמי תימן הקדומים לקחו בחשבון את המצב הכלכלי, והתחשבו גם בעובדה שדעת הרמב"ם היא יחידה. מהרי"ץ הסתמך בזה גם על דברי הרשב"א "אם יש חכם הראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירים או להיפך יכול לעשות כהוראתו ע"ש"[6].

כעת, נפרט את ההוכחות, כי מהרי"ץ ראה בהרמב"ם את הפוסק העיקרי ואילו את מרן ראה מהרי"ץ רק כמשלים לרמב"ם.

א.                                  אספתי ובדקתי את המחלוקות בין הרמב"ם לשו"ע שמזכיר מהרי"ץ, ומצאתי כשלושים. והנה, ברוב המוחלט של המחלוקות- כעשרים ושלש מהן- הכריע מהרי"ץ כרמב"ם, ורק במיעוטן- כחמש מהן- הכריע מהרי"ץ כמרן. בחלק מהמחלוקות שהכריע כרמב"ם הוא כותב כי המנהג כן ובחלק אינו כותב כן. משמע, שהוא מכריע כהרמב"ם לא רק בגלל שהמנהג כמותו[7]. מצאתי גם כי באותם מקרים בהם הוא מכריע כמרן הרי שהרמב"ם בדעת מיעוט, או שישנן דעות שונות ברמב"ם, או שישנן סיבות מיוחדות[8]. וברור הדבר שבמקרים אלו לא היה המנהג כרמב"ם, שאם כן הוא מכריע כמותו בלי קשר לתנאים האחרים. במקרים רבים ניתן לראות כי אם המנהג כרמב"ם, הוא כותב כמותו בלי להתייחס כלל למרן. מצד שני הוא דוחה את דברי מרן גם אם הם פשטו בתימן[9]. ואולי ההוכחה הטובה ביותר היא העובדה, שכאשר מחצית מיהודי תימן נהגו כרמב"ם, ומחצית מיהודי תימן נהגו כמרן הוא מכריע דווקא כרמב"ם .עיין [בספרי] "במחקרים בסידורי תימן" (ע' 180-150) וראה, כי בנושאים מסוימים רוב יהודי תימן נהגו במאות הי"ז או הי"ח כמרן השו"ע ולא כהרמב"ם, ובכל זאת מהרי"ץ פסק כרמב"ם דווקא ולא כמרן.

ב.                                   לא מצאתי אף מקום בו מהרי"ץ מכנה את מרן לבדו "מאריה דאתרא", לעומת כחמש עשרה פעם שהוא מזכיר את הרמב"ם, רק פעם אחת הוא מזכיר שמרן הוא מאריה דאתרא, אך יחד עם הרמב"ם. ולא עוד, שאין הוא כותב את בשמו אלא בשם פוסקים אחרים, ואף שם הוא מקדים את הרמב"ם, ובלשונו: "וכדכתבו הפוסקים ז"ל דארץ התימן אתריה דהרמב"ם והריק"א"[10]. את הרמב"ם הוא מכנה בביטויים שאין הוא משתמש בהם לגבי כל חכם, כמו:"ואין לנו אלא דברי הרמב"ם אשר כל אבותינו הראשונים נהיגי כוותיה", או "והיא היא גופה גזורה ממאור הגולה אביר הרועים רבן ואביהם של ארץ תימן הר"מ במז"ל"[11]. ועוד, בהקדמה לסידור הוא מתעלם לחלוטין ממרן בעוד שאת הרמב"ם הוא מזכיר שלש פעמים, ואפילו את רס"ג הוא מזכיר כפי שציטטנו לעייל. לי אין כל ספק שזה לא היה מקרי.

ג.                                    באחת מתשובותיו הוא כותב[12]:

"מי שמת לו מת אפילו אביו ועדיין לא נקבר מותר בתספורת וברחיצה ובתשמיש המטה וכו' כ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות אבל... וכתב הטור שהרמב"ן חולק וכ' שקצת דיני האבלות נוהגין בו... ומרן הב"י נטה להחמיר כדעת הרמב"ן... וא"כ אנן רקי"ל דאתרין אתריה דהרמב"ם הוא- יש להקל".

מהרי"ץ מכריע כרמב"ם, אלא שיש לשים לב לנימוקו, שהרמב"ם הוא מאריה דאתרא. לכאורע הנימוק אינו מובן, שהרי גם מרן הוא מאריה דאתרא. על כרחנו חייבים אנו להבין שהרמב"ם הוא מאריה דאתרא העיקרי.

ד.                                   כבר הזכרנו לעייל, כי מהרי"ץ תומך בפשרה שנהגו בה בתימן לומר "אמן יהא שמיה... עלמיא", ואת המלה "יתברך" לומר בלחש. פשרה זו היא בין דעת הרמב"ם שלא הזכיר את המלה "יתברך" לבין דעת מרן. ואף כאן יש לשים לב לנימוקו של מהרי"ץ "וידוע היות הרמב"ם מאריה דאתרא לכך לא רצו לעשות מעשה בפרסיא ד' השו"ע שהוא היפך מדברי הרמב"ם דהגםלכבוש את המלכה בבית...". את הרמב"ם הוא מכנה מאריה דאתרא אך את מרן לא. ועוד, "המלכה בבית" היא הרמב"ם ולא מרן. יוצא, שבשני מקורות אלו בהן יש מחלוקת בין הרמב"ם לשו"ע רק רת הרמב"ם הוא מכנה "מאריה דאתרא", ואין ספק שזה ממחיש את יחסו לשני חכמים אלו.

ה.                                   מצאנו מקרים בהם הוא פוסק שלא כרמב"ם והוא מרגיש צורך להתנצל, כמו:"ואף על פי שאין לנו לזוז מדברי הרמב"ם, מ"מ, מפני הדוחק הוצרכנו להתיר"[13], אך אין הוא מרגיש צורך להתנצל כאשר אינו פוסק כמרן. ולא עוד, אלא שניתן לראות כי על הרמב"ם הוא אינו מקשה או תמה, בעוד שעל מרן מצאנו כי הוא מקשה או תמה, ואף דוחה דבריו[14].

ו.                                     כבר הזכרנו לעייל את יחסו של המהרי"ץ למנהג, שהוא, למעשה, המרכיב החשוב ביותר בקביעת ההלכה, והוא מכריע כמנהג אף בניגוד לתלמוד הבבלי. והנה, אם המנהג בתימן מאות בשנים לפסוק הלכה כרמב"ם, הרי ברור שהוא ימשוך לתמוך במנהג ולפסוק בעיקר עפ"י הרמב"ם, כפי שהיה מאז שהגיעו ספרי הרמב"ם לתימן.

ז.                                    הוכחה זו השארתי בכוונה לסוף, מכיון שאין היא רק הוכחה כי מאריה דאתרא העיקרי לדעת המהרי"ץ הוא הרמב"ם, אלא אף ניתן לראות מה היחס ביניהם. באחת התשובות כותב המהרי"ץ[15]:

דע דארץ המערב ומצרים וארץ תימן אתריה דהרמב"ם הוא, וזה גלוי ומפורסם בספרים ובפי כל. וכ' השכ"ג ס' קכ"ח דגם ארץ המערב אתריה דרבי' הב"י. ולמדתי מהשכ"ג שם בהגהת הטור דאם יש מחלוקת באיזה דין בין הרמב"ם ורב"י דנהיגינן כהרמב"ם אפי' דאתריה דהב"י. ובשאר מילי דלא פליג הרמב"ם או שלא נזכר בדבריו ונזכר בדברי הב"י נהיגינן כהב"י אף פוסקים פליגי עליה ע"ש. וזה דבר מוסכם גם מהסברה בידנו קודם ראותי דברי השכ"ג דוק".

מדברי מהרי"ץ אנו למדים, כי היה מקובל עליו אף קודם שראה את דברי שכ"ג, כי הרמב"ם נחשב מאריה דאתרא וכי במחלוקת ביניהם פוסקים הלכה עפ"י הרמב"ם. אף כאן הוא מכנה באופן אישי רק את הרמב"ם מאריה דאתרא אך לא את מרן. מרן נחשב כמשלים לרמב"ם, וגם הוא נחשב מאריה דאתרא רק, כאשר אינו חולק על הרמב"ם או הרמב"ם לא התייחס לבעיה זו."

מלשון אותה תשובה עולה שהשימוש במילה "נהיגינן" מופיע גם ביחס להרמב"ם וגם ביחס לבית-יוסף. לעולם "דנהיגינן כהרמב"ם", אבל  במקום שהרמב"ם אינו גילה את דעתו- "נהיגינן כהב"י". ראיתי חכם אחד שסילף ואנס את הבנת תשובת המהרי"ץ כדי להתאימו לשיטה שבנה, שלכאורה "דווקא במידי דמנהגא [אזלינן בתר הרמב"ם], אבל במידי דפסק הלכה אזלינן בתר מר"ן השולחן ערוך" (בארות יצחק ח"א, הלכות נשיאת כפים, ס"ק ב עמ' רנז). כל זה כדי כדי לפרוק מעליו החיובים המקובלים שנהגו אבותינו, כיון שאינו יכול לדחות את הכתוב והמקובל, וגם כדי לפתוח לפניו הדרך לשנות, לפי שאם הפירוש מסור כבר לרצונו הרי הוא מקל במה שירצה ומחמיר במה שירצה בהתאם למטרתו. פעם יגיד שזה מנהג, ופעם יגיד שזה דין. כל מנהגי תימן יסודותיהם בהררי קודש מבוססים עפ"י חז"ל שהתקינו או שגזרו או שדנו ולמדו שהמשפט כך, ושכל ישראל מחוייבים ללכת בהן עפ"י דין.

אותו חכם לקח את השיטה ש"המנהגים כהרמב"ם והדינים כמרן" מהרב שלמה קרואני (מבלי שמזכירו, כמנהגו), שהשתמש בה בכדי להדוף את טענותיהם של קהילת ה"שאמי" מבלי להזכיר שכך היא שיטת המהרי"ץ (ראה הקדמה לספר "מפי חכמים", עמ' 17).

.