יום
שני, כב' אדר א',
שנת התשס"ג
ליצירה, בשי"ד
לשטרות
עלון מס' 3. מחלוקות
שגרמו
המנהגים
החדשים בתימן
אחרי
המאה ה-16 נכנסו אט
אט לתימן הש"ע,
סידורי ספרד
וספרי
המקובלים,
והשפיעו על
מנהגי תימן
וסידוריהם.
בין המאה ה-16 ועד
המאה ה-19
נמצאים
סידורים שבהם
מתחילים
להופיע
שינויים
בנוסח התפילה
המקורי של
יהודי תימן.
נמצאו
חכמים
שהנהגותיהם
כללו הנהגות
קבליות
מובהקות,
פיוטים ע"ד
הקבלה
ויצירות מבית
מדרשם של
המקובלים.
חדירת
המנהגים
החדשים
ליהדות תימן
לא מעט גרמה
מחלוקות1.
ישנם מחלוקות
בקרב העדה
שהרבה דיו
נשפך בעקבותם,
לדוגמא:
ברכת
המוציא
במסיבה, האים
המברך מוציא
גם את שאר
הנוכחים כשהם
יושבים
חבורות מסביב
לשוחנות כדעת
הרמב"ם ברכות
פ"א הי"ב
והמנהג הקדום,
או לא כדעת הש"ע
או"ח
סימן קמז, יא.
(ראה
בהרחבה בספר "אוצרות
תימן", ערך הרב איתמר
כהן).
כך כותב הגר"י
צוברי על
חדירת מנהגי
המקובלים
לתימן "ויצבור
יוסף בר" ח"ג
עמ' רסז-רסח:
"החל
משנת התנ"ח [1698]
לפ"ג ליצירה
בערך, שכן צצה
וצמחה בעיר
תימן צנעא אז
קבוצה, שבראשה
עמדו מחולליה
מקצה, אלה היו
מקצת רבנים
שהתנהגו בקצת
מנהגים בדרכי הקבלה
לפי מושגיהם
וכפי הבנתם,
וגם לא שוו
בשיעוריהם...
רוב בני חבורה
זו התנהגו
בכמה מנהגי
חסידות יפה
בצנע לכת
כיחידי סגולה
לעצמם, אך אלה
מעטים מהם
שרצו להנהיג
גם את הציבור
כמו שהם
נוהגים, הם
שגרמו
למחלוקת,
אלה הם שעליהם
קובל רבי' מהר"י
משרקי זצ"ל
בספר "רביד
הזהב" ["סי'
מג עמ' פח שכתב
"עדיין לא
נטהרנו
מהמחלוקת
הקדומה שגרמו
המקובלים
הראשונים
אשר היו
בארצנו
בענייני
התפלה. ורבתה
השנאה
ונתפרדו
הלבבות והיתה
מחלוקת עצומה
עד שהיינו
כשני גויים
ונמשך מזה
חרבן בתי-כנסיות
פעם ושנים,
וכמה קלקולים
ממשמשים
והולכים עד
היום רח"ל"]
באמרו שהם
גרמו למחלוקת
עצומה ופירוד
לבבות".
*
* *
ראיתי
צורך להרחיב
על מנהג חדש
שחדר לתימן,
שלא רק ששינה
מסורת אבות
אלה אף פסלה.
פסילת
כל ס"ת
הקדומים של
יהדות תימן
הרב דוד
מזרחי (משרקי)
בשו"ת
"רביד הזהב" (סימנים
א,יב,כ)
פסל את כל
ס"ת הקדמונים
של יהדות תימן
משום שרגל
הקו"ף דבוקה
לגגה (כשו"ע
סי' לב סי' ח),
והעיד שכך
נמצא בס"ת
מלפני שמונה
מאות שנה (להיום היא
כאלף שנה) שרגל הקו"ף
דבוקה לגגם.
בספרי
תימן הקדומים
נמצאים
שינויים
קטנים בצורת
כמה אותיות,
ואחד מהם שרגל
הקו"ף מחובר
לגגה באופן דק.
כשאנחנו
בודקים בכתבי-יד
שנתגלו
במערות הירדן
ומפפירוסים
מצרים
ומכתובות של
גולסקמאות
יהודיות,
החומר הזה
כולל כתבי-יד
מתקופה עתיקה
כחמש מאות
מאות שנה קודם
חורבן בית-שני
ועד כשלוש
מאות שנה אחרי
חורבן בית שני-
בכולם
רגל הקו"ף
מחובר לגגה.
גם
בפרשיות של
תפילין
שנמצאו
במערות
קומראן (מערה
מספר 8)
לאותיותיהם
יש צורה
מרובעת
מובהקת בלי
נגיעות, ורק
אות הקו"ף
דבוקה לגגה. כן
ב"פאפירוס
נאש" שרוב
חכמי
פוליוגרפיה
מיחסים אותו
לתקופת בית
שני- תמיד רגלי
הה"א והקו"ף
דבוקים.
והנה
בכתבי היד של
הש"ס רואים
אנו בכת"י
מינכן ב'
לפסחים תמיד
הקופי"ם
דבוקים, כן בכת"י
"כתר ארם-צובא"
מהמאה ה-10 (בערך
920 אחה"ס) כל
הה"א והקו"ף
דבוקים, וכן
רואים בכתב-יד
השלם העתיק
ביותר של כל
התנ"ך כת"י
לנינגראד
משנת 1008 כל הה"א
והק"ף
מחוברים.
גם
בשו"ת התשב"ץ
ח"א
סי' נ-נא
מביא שהיו
בזמנו הרבה ס"ת
שבהם היתה
כתובה
לכתחילה הרגל
קו"ף דבוקה,
ושבקהל
מיורוקא שהיו
שם מקדם רבנים
וחכמים
גדולים נמצאו
שם יותר מששים
ספרים חדשים
וישנים
וברבים מהם
הקו"ף דבוקה, ושהר"ן
גרונדי ז"ל
ג"כ עשה הקו"ף
דבוקה בס"ת
שכתב לעצמו,
ושם כתב על
מנהג תוניס
ותראבלוס
שמדביקין רגל
הקו"ף לגג
מימות
הקדמונים
ומסיק דכשר
הוא כיוון
שמנהגם כן,
ומפרש שאין זה
מעכב, ומזה
שאמרו חז"ל: "ספרי
דווקני" (מנחות
כט ע"א),
משמע שרק
דייקנים כתבו
כן אבל לא
מעיקר הדין.
וראה
בשו"ת הרדב"ז
ח"ב סי' תקצ"ו
שמעיד שגם
במצרים ראה
ספרים
קדמונים שההי"ן
והקופ"ן היו
דבוקים
בגגיהן בעוקץ
דק. ויש להוסיף
שבספר "צדקת
הצדיק" (לרא"ל
פרידמן)
הועתקו צורת
אותיות
הנמצאות בס"ת
בכת"י של הר"ן
ושם הקופין
דבוקות, ושכן
מוכח בספר
צחות לאבן-עזרא
שהמנהג בזמנו
היה להדביק
רגל הקו"ף
לגגה (ראה
כל זה ב"תורה
שלמה" ח"ח עמ' מ-ע,
קיח-קיט. וכ"כ
הגר"י קאפח
בפירושו על
הרמב"ם, אהבה,
תפילין
ומזוזה וס"ת, פ"י
ה"א, הערה ט, עמ'
תיח).
ברור
ופשוט
שאבותינו
הקדומים
ששומרים מכל
משמר על
מסורות
קדומות מלפני
בית-שני, אינם
חורגים מדרכי
חז"ל
ושתואמים
לפסיקת הרמב"ם
שכתב בחיבורו (אהבה,
תפילין
ומזוזה וס"ת, פ"י
ה"א):
"שמונה
דברים
הפוסלים בס"ת
"שנפסדה צורת
אות אחת עד
שלא תיקרא כל
עיקר או תדמה
לאות אחרת",
ולכן
לא תיפסל האות
קו"ף הדבוקה
לגגה כיוון
שלא נפסדה
צורתה כל עיקר
ולא דומה בכך
לאות אחרת, וכ"כ
המהרי"ץ
בשו"ת "פעולת
צדיק" ח"א
סי' עה וק',
וכ"כ המאירי
ב"קרית ספר"
מאמר ב' ח"א,
ובשו"ת הרשב"ץ
ח"א
סי' נ-נא
וכן מבואר במרדכי
מנחות תתקנ"ג.